Beshalach answers

BeShalach 5716 “Mara”

שמות פרק טו

(כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה:

(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה:

(כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־ חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

Alef.

1.  The antecedent of “הם” appears to be “מים” rather than the unstated subject of “ולא יכלו”, namely “העם”.

2.  Since the place is called “מרה”, it makes sense that it is because the water is  bitter. So why is it necessary to say that the water was bitter? It must be because something else, i.e., the people, are also “מרה”.

3.  The spiritual point of the Midrash is that there is a connection between one’s ethical and moral stance, and his physical and sensual experience. In effect the bitterness of the water was not a function of the water but rather by those tasting the water.

Bet.

1א. Perhaps because the Giving of the Tora is associated with the idea of “נעשה ונשמע”, i.e., we don’t have to hear/understand the Mitzvot in order to accept them unconditionally, one might think that this was true also re the sample Commandments that were given at Mara. Consequently, RaShI points out that in order for these Mitzvot to serve as a preparation for the receiving of the rest of Commandments, they will have to be studied and understood. In order to prepare for the assertion “נעשה ונשמע” , these sample Mitzvot have to be approached in accordance with “נשמע ונעשה”.

  ב. שבת—the second version of the Ten Commandments:

שמות פרק כ

(ח) זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

דברים פרק ה

(יב) שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ:

If the texts of the two versions of the Ten Commandments are referring to the same Luchot, then the underlined phrase above is intrinsic to the Ten Commandments, suggesting that this Mitzva (a similar phrase is used by כיבוד אב ואם and there are versions of this Midrash that include that Mitzva among those given at Mara as well) is referring to an earlier iteration of the Commandment of Shabbat, i.e., at Mara.

     פרה אדומה—a Gezeira Shava involving חק\חוקת

      “חק ומשפט”—

במדבר פרק יט

ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין־בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא־עָלָה עָלֶיהָ עֹל:

דינין—a logical presumption that law courts are implicit in the requirement that the society be governed by משפטים.

“חק ומשפט”—

לדוגמא:

שמות פרק כא

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:

ג. If the idea was to give the Jewish people a representative example of the Mitzvot, כיבוד אב ואם is not as representative as שבת, פרה אדומה ודינין. And as for the prohibition of עריות, since that prohibition is included in the שבעה מצוות בני נח, it would not be considered as unique as the Mitzvot that are not part of the Noachide Commandments. And even though דינין is part of the Noachide Commandments, there is a difference between the Jewish version and the version for Noachides. With respect to the latter, the need to establish courts is only when there are criminals to prosecute, while for the former, courts have to be established regardless of what is taking place in society, since it is important to advance and study the law, if for no other reason, then for its own sake.

2 א. When you look at the entire verse,

שמות פרק טו

(כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט         וְשָׁם נִסָּהוּ:

regarding the first portion of the latter half of the verse, the portion that parallels the last two words is “שם שם לו”, which means “he (HaShem) placed for him (the Jewish people). Consequently if the last two words “ושם נסהו” runs parallel to the first phrase, it would suggest that HaShem was Testing the people by carefully evaluating their conduct towards Moshe.    

ב. It would be difficult to interpret the phrase “and there he (HaShem) Tested him (the Jewish people)” with respect to the few Mitzvot that were given at this time. If HaShem through Moshe was giving some Mitzvot in order to allow the people to make a judgment regarding accepting the rest of the Tora, this does not seem to be a test, just a first exposure. Furthermore, it’s one thing if people do not comply once the entire body of the Tora has been given. Would the consequences be the same when only a few Mitzvot were given? And how can the people be punished for violating Mitzvot they never officially accepted in the first place?

3.    

בראשית פרק לז פסוק כז

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:

רש"י בראשית פרק לז

(כז) וישמעו - וקבילו מניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו, (שמות כד ז) נעשה ונשמע, מתרגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האוזן, כגון (בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, (שם כז ה) ורבקה שומעת, (שם לה כב) וישמע ישראל, (שמות טז יב) שמעתי את תלונות, כולן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

מזרחי על שמות פרק טו פסוק כו

(כו) שמע תשמע זו קבלה כו' וכיוצא בהם. מפני שנאמרו כאן ארבעה מיני לשונות של צווי, שהן, השמיעה, והעשייה, והאזנה והשמירה, לפיכך הוכרח לפרש כל אחד מהם לעניין אחר. השמיעה על קבלת עול המצות, שיקבלום בלבם לעשותם, כי השמיעה תאמר על הקבלה. והעשייה על עשייתה ממש. והאזנה על הטיית אזנם על דקדוקי המצוה ופרטיה, שבזה צריך הטיית אזן יתרה. ולפי שאין חוץ מאלה השלש פעולות שום פועל אחר בעניין קיום המצות, הוכרח לפרש המאמר של "ושמרת כל חקיו", שלא בא רק בעד חקיו, שהם המצות שאין להם עלה וסבה, אלא גזרת מלך בלבד, כאכילת חזיר ולבישת שעטנז ופרה אדומה…

4.  If “שמיעה” refers to קבלה, that’s still not sufficient as long as there is no עשי' to go along with it.  For this reason, RaShI emphasizes how the עשי' that follows שמיעה in the verse are not two separate requirements, but rather are a pair with both having to be present in order to fulfill HaShem’s Will. The verse in Devarim also reflects the connection between, in this case שמירה  and עשי'.

דברים פרק ד

(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם־חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

Gimel.

RaShI interprets the test of the people as watching how they act even before their complaints are addressed.

ShaDaL suggests that the test only begins after the needs have been addressed, i.e., were they only complaining about not having water, or were they unhappy in general and the water was only an immediate excuse that would not truly change their basic attitude.

Complaints by the Jewish people in Parashat BeShalach:

1. שמות פרק יד

(יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:

(יב) הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

2. שמות פרק טו

(כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם:

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמָהּ מָרָה:

(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה־נִּשְׁתֶּה:

(כה) וַיִּצְעַק אֶל־יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל־ חֻקָּיו כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא־אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

3. שמות פרק טז

(ב) וילינו וַיִּלּוֹנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: ס...

(כ) וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:...

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: ס

4. שמות פרק יז

(א) וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:

(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ־לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה־תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה־ תְּנַסּוּן אֶת־יְקֹוָק:

(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת־ בָּנַי וְאֶת־מִקְנַי בַּצָּמָא:...

(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן: פ