Masai questions

http://www.nechama.org.il/pages/1418.html

Matot answers

Matot 5716
Alef.

1.

במדבר פרק לג

(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:

(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ:

(נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

Then ye shall drive out all the inhabitants of the land from before you, and destroy all their figured stones, and destroy all their molten images, and demolish all their high places.

And ye shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein; for unto you have I given the land to possess it. 

Whereas the English translation installed in my computer defines the two terms "והורשתם" identically, Nechama, as implied in her Gilayon understands differently. While the usage of the word in v. 52 is “drive out the all the inhabitants of the land”, the meaning of the word in v. 53 appears to be “you will inherit the land.”

As for the question regarding the two clauses of the condition with respect to verses 52 and 53, it would appear that the consequence begins with the beginning of v. 53, i.e., once you drive out the indigenous peoples and destroy their religious artifacts, only then will you inherit and dwell in the land since God’s Intention was to Give the land to the Jewish people to inherit it, i.e., to possess it legally and permanently.

2.  Even if RaShI states as a rule that the term  והורשתם"” in the Hifil form connotes driving out people rather than inheriting the land, nevertheless when the text states explicitly “את הארץ” in association with “והורשתם”, then it is apparent that what is being spoken of is the inheritance of the land. An analogue is the assumption that whenever the term “עד” (witness) is used, it means two witnesses except when the text explicitly states “עד אחד”.

In order to prove that one cannot make hard-and-fast rules about what a word means in every situation independent of its context, but rather the context is important to define words that otherwise might be thought to mean something else.

ירמיהו פרק מח

(יא) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר: ס

יחזקאל פרק כח

(ז) לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ:

Although it is logical to assume that “emptying” applies to a vessel that was previously holding/containing something and no longer does, it can also be applied to an object that was previous enclosed by the vessel, as in the two examples cited above, regarding an “unsheathed sword” and wine “that was emptied from one container into another.”

3.  The “ו” of “והורשתם” would appear to function as a "ו ההיפוך", i.e., a letter that switches the past form of “הורשתם” into a future form—once you remove the native inhabitants in the future, the “ו” of “וישבתם” implies only then will you be able to dwell in the land without interference.

Beit.

1.  RaMBaN, in his commentary on the Tora, emphasizes the prohibition against someone who lives in Israel, leaving the country in order to live elsewhere. In his commentary on RaMBaM’s Sefer HaMitzvot, RaMBaN stresses how the land of Israel is not to be left in the hands of any other nation, while the Jews live somewhere else. In the latter situation, it is not about leaving the land, but rather never being there in the first place.

2.  With respect to “והורשתם”, RaShI interprets the word as focusing upon the removal of other nations from the land, whereas RaMBaN defines the word as a Commandment for Jews to possess the land. (It is an analogue to the metaphor of the glass being half-full or half-empty, is the emphasis upon the positive or the negative.)

3.  RaShI understands the two verbs, “והורשתם” followed by “וישבתם” as a reflection of the proper sequence of events, i.e., first the other nations have to be removed, followed by the Jews taking up residence in the land. RaMBaN on the other hand sees the second verb as defining the first, i.e., what does it mean for the Jews to inherit the land? To dwell in it and not to leave for another location.

4.  Ohr HaChayim thinks that the end of the verse supports RaShI against RaMBaN, i.e., since the end of the verse stresses how the land of Israel was meant only for the Jews and not for anyone else. This supports the approach that “והורשתם” focuses upon the elimination of other nations from the land rather than the possession of the land by the Jews.

Gimel.

1.  It would appear that “והורשתם” includes the implication that the Jews will live in the land. Consequently, “וישבתם” would be superfluous. קא משמע לן the first verb is about preparing the land for the fulfillment of the second verb, i.e., only once the other nations have been disinherited from the land of Israel will it be possible for the Jews to live in the land appropriately (without being corrupted by their neighbors and then being forced into exile.)

2.  The verse in its entirety:

במדבר פרק לג

(נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ:

But if ye will not drive out the inhabitants of the land from before you, then shall those that ye let remain of them be as thorns in your eyes, and as pricks in your sides, and they shall harass you in the land wherein ye dwell.

רש"י

(נה) והיה אשר תותירו מהם - יהיו לכם לרעה:

Mizrachi on RaShI:

(נה) והיה אשר תותירו מהם יהיו לכם לרעה. הוסיף מלת "יהיו לכם", כי בזולת מלת "יהיו", יהיה פירושו, שאתם תותירו אותם בכונה שיהיו לשכים. ובזולת מלת לכם, לא יודע למי יהיו לשכים. גם פירש לשכים לרעה, כי אין כוונת השכים אלא הרעה, לא שכים ממש:

Siftei Chachamim on RaShI:

(צ) ר"ל לפי שבמקרא משמע שהם יותירו על מנת כן ברצון שיהיו לשכים. ועוד היאך שייך לומר על בני אדם שיהיו שכים דהיינו יתדות כדפירש רש"י. ומתרץ יהיו לכם לרעה ר"ל אם תותירו אותם יהיו לכם לרעה כלומר לא יהיו לכם לשכים ממש אלא לרעה להרע לכם:

Both commentaries on RaShI agree that the verse by itself could be interpreted as if it was saying that the Jews should allow some of the indigenous peoples to remain. Therefore RaShi comes to emphasize that should that occur, these people will prove to be “thorns” in the sides of the Jews, a metaphor for their constituting a negative influence upon the Jewish presence.

3.  The Targum on the verse:

תרגום אונקלוס במדבר פרק לג פסוק נה

)נה) ואם לא תתרכון ית יתבי ארעא מן קדמיכון ויהי דתשארון מנהון לסיען נטלן זין לקבלכון ולמשרין מקפניכון ויעיקון לכון על ארעא דאתון יתבין בה:

The verse cited by Divrei David:

במדבר פרק כה פסוק יז-יח

(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:

(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:

The Targum on the verses:

תרגום אונקלוס במדבר פרק כה פסוק יח

(יז) אעיק למדינאי ותקטיל יתהון:

)יח) ארי מעיקין אנון לכון בנכליהון דנכילו לכון על עיסק פעור ועל עיסק כזבי בת רבא דמדין אחתהון דאתקטילת ביומא דמותנא על עיסק פעור:

RaShI on the verse:

רש"י במדבר פרק כה פסוק יח

(יז) צרור - כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם:

)יח) כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור - שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח ב):

It seems to me that in the instance in BaMidbar 25, the text defines what the troubles were that the Midianites brought to bear upon the Jews, i.e., the Ba’al Pe’or plot to seduce the Jews into practicing idolatry and Kazbi’s involvement with Zimri in front of the entire Jewish encampment. However, in BaMidbar 33, it is unclear how the native inhabitants of Israel were going to cause trouble for the Jewish newcomers. By the Targum using the same word with respect to BaMidbar 25 and 33, suggests that it will be same sort of trouble.

Daled.

RaShI appears to treat the words “שיכים” and “צנינים” as synonyms connoting the pains, literally and figuratively, that will be caused to the Jews by these nations should they be allowed to remain in Israel.

RaMBaN sees the words reflecting a progression, each adding another level of problems and destructive outcomes:

a) “שיכים” Since these irritations will be directed at the eyes, the first step is that the Jews will be unable to “see” properly in terms of what they should and should not do.

b) “צנינים” Once a “blindness” will be effected, then the Jews will become despoiled by these nations, since the victims no longer are able to “see” what is happening to them.

c) “וצררו אתכם” They will finally place the Jews under siege, not so much from their attacks, but rather from HaShem’s, Who will Cause the Jews to go into exile due to their acting in the same manner as those nations whom they were supposed to supplant.

Matot

http://www.nechama.org.il/pages/697.html

Parshat Pinchas

Pinchos 5718
Alef.

במדבר פרק כז

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: פ

(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:

(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:

(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:

(יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:

(כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקֹוָק עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:

(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

דברים פרק ג

(א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:

(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֱלֹקינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:

(ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

(ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד:

(ו) וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף:

(ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ:

(ח) וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן:

(ט) צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר:

(י) כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

(יב) וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי:

(יג) וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים:

(יד) יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(טו) וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד:

(טז) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:

(יז) וְהָעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָחָה:

(יח) וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל:

(יט) רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:

(כ) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְקֹוָק לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:

(כא) וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה:

(כב) לֹא תִּירָאוּם כִּי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם: ס

(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

(כד) ה' יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:

(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

In the instance of BaMidbar, the subsequent verses in the chapter deal with the appointment of Yehoshua to lead the Jewish people following Moshe’s death. Consequently, a reference to Moshe’s pleading to continue to lead the people would be inappropriate. With respect to Devarim, the reference to Moshe’s pleading to enter the land follows the description of the events leading to Reuven, Gad and half of Menashe taking up residence on the other side of the Jordan. Moshe is then contrasting their indifference to residing in the land of Israel to Moshe’s deep desire to do so.
Beit.

1.  a) When Moshe is told to go up on the mountain in 27:12, is he being Commanded to do so immediately or only eventually? If it is not to be carried out immediately, then why is Moshe being told about this at this point?

   b) Are the verses in BaMidbar a precursor of what is described at the end of Devarim, or is what Moshe is being Commanded in BaMidbar something separate and independent from Devarim? If they are two separate Commandments, what is the difference in the seeing that is Commanded in BaMidbar and that which is Commanded in Devarim?

c) Should the phrase in 26:53 “To these ‘Teichalek’ (you will divide) the land” be taken literally, i.e., will Moshe personally be present to dole out the different portions of Canaan when the people will enter and conquer the land?

d) What are the similarities and differences when one compares the deaths of Aharon and Moshe?

2.  RaMBaN and Abrabanel agree that what Moshe is being told to do in BaMidbar 27 is not to immediately go up on Mt. Nevo to die.

3.  RaMBaN believes that these verses are describing Moshe’s eventual end and are synonymous with the end of Devarim. Abrabanel contends that what is being Commanded in BaMidbar is something entirely separate from the description at the end of Devarim, in that this is not about Moshe dying, but rather going up on the mountain a number of times in order to look out over the land. The last time Moshe will go up, the seeing that he will do will differ from the present seeing in the sense that the former is intended to be a seeing of what presently exists and lies in store for the people when they enter the land, while the latter  will be a visionary seeing of the future that lies in store for the various parts of the land.

במדבר פרק כז

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: פ

דברים פרק לב

(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:

(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

4.  A comparison of RaMBaN on BaMidbar 27:12 with Beraishit 13:17.

רמב"ן בראשית פרק יג פסוק יז

(יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה - יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה, כלומר שלך תהיה. ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו), לא נצטווה לעשות זה מיד. והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו. וטעם לך, ולזרעך - שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קיט ב) ירושה היא להם מאבותיהם:

ועל דרך הפשט יתכן, שיהיה מושל עליה ונשיא אלקים בתוכה בכל מקום שילך בארץ ההיא:

Just as one might have thought that the Commandment in BaMidbar 27:12 was meant to be fulfilled immediately, one could think the same regarding the Commandment in Beraishit 13:17. In both places, RaMBaN points out that while these Commandments are meant to eventually be fulfilled, they did not have to be carried out immediately.

5.  Perhaps RaMBaN derives that both Moshe and Yehoshua taught the people the Shira of Ha’azinu from the following:

דברים פרק לא

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

Since the Command to write down the Shira is written in the plural “Kitvu” that suggests that it was directed both at Moshe and Yehoshua. And if both were to write the Shira, then the Instructions to teach it and to place it into the mouths of the Jewish people could also have applied equally to each of them.

6.  Abrabanel uses Tehillim 39:5 “LORD, make me to know mine end, and the measure of my days, what it is; let me know how short-lived I am”, to support his contention that HaShem was Doing Moshe a favor by indicating to him that the end of his life was approaching. When an individual can be more certain about how much time he has left, he can put his affairs in order, and in Moshe’s case, make sure that anything that he had not explained or taught to the people, would have to be taken care of within a short time.

Gimel.

1.  “KaAsher” in v. 13 means “just like”: “And when thou hast seen it, thou also shalt be gathered unto thy people, as Aaron thy brother was gathered.”

   “Ka’Asher” in v. 14 means “because”:  “because ye rebelled against My commandment in the wilderness of Zin, in the strife of the congregation, to sanctify Me at the waters before their eyes.'--These are the waters of Meribath-kadesh in the wilderness of Zin.”

בראשית פרק יח

(ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

And I will fetch a morsel of bread, and stay ye your heart; after that ye shall pass on; forasmuch as ye are come to your servant.' And they said: 'So do, as thou hast said.'

2.  Ibn Ezra calls attention to the less than understandable word order in the verse.

במדבר פרק כז

(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: פ

The phrase “BeMerivat HaEida”  (at the dispute of the congregation) was not in order to sanctify HaShem, but anything but! Consequently, the commentator recommends that the word be associated with “Meritem Pi”, a reference to Moshe’s hitting the rock in an ill-fated attempt to call attention to God’s Omnipotence, something that could have been done to greater effect if the rock had merely been spoken to.

Pinchas questions

http://www.nechama.org.il/pages/537.html

chukat answers

Chukat 5716
Alef.

Regarding the reason for why Moshe sent spies to the land of Israel that eventually led to the Divine Decree that the people would not be entering the land of Israel, RaShI attributes the decision to a request initiated by the people, and carried forward by Moshe, asking for HaShem’s Support. While HaShem only Allows the people to do what they want, Moshe takes this as Divine Approval for the enterprise. RaMBaN understands RaShI’s approach as leading to the conclusion that Moshe is to be blamed for sending the spies, since he did not object to the people’s request, and only in hindsight did he realize how destructive the project proved to be.

RaMBaN cites BaMidbar 21:32-5 as an indication that Moshe’s intentions were pure in the sense of looking for military information re how best to attack Canaan. If Moshe had had negative intentions back in BaMidbar 13, and was also seeking personal confirmation that the land was indeed a good land flowing with milk and honey, then once he sees the terrible consequences of sending spies, why would he send spies ever again instead of simply relying on God’s Leadership for conquering Canaan. By virtue of the fact that he does send spies again to Yazer, without consulting with HaShem for support, indicates that this is a normal practice, particularly in light of the principle that one should not rely on miracles, and that even the first time in BaMidbar 13, his intent was only to obtain information to be used in an attack. He failed to realize that the people and the overwhelming majority of the individuals who participated in the mission might have had a different agenda, i.e., to convince the Jews that Canaan was unconquerable, and that they should return to Egypt.

Beit.

1. “לפרק” means to divest oneself. The context of the statement is that however righteous and trusting one might be, he should always be prepared to doubt the inevitability of a good outcome because it is possible that something could go wrong. Fearing in this manner is a function of spiritual humility and the realization that one is not in control of events from the perspective of whether one continues to be deserving of positive Divine Intervention, regardless of previous Divine Promises.

2.  Although Yaakov is assured at the beginning of Parashat VaYetze that HaShem will Protect him and that generations will come after him and live in the land of Israel (Beraishit 28:13-5), when he is about to meet his estranged brother Eisav after many years of separation, he desperately prays that HaShem will Protect him (Ibid. 32:10-3). RaMBaN calls this state of mind “שמא יגרום החטא” (lest sin has caused [a change]), not attributing the lack of fulfillment of the Divine Promise to God’s Inconsistency, but rather to man’s inability to remain on the same spiritual level for any prolonged period of time.

3. With regard to why the Midrash assumes that Moshe might have been afraid only whether the Jews spiritually merited to win rather than because of Og’s military might,  

במדבר פרק כא

(לב) וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנתיה ויירש ויורש את האמרי אשר שם:

(לג) ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי:

(לד) ויאמר יקוק אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון:

(לה) ויכו אתו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו את ארצו:

In the Gilayon for Chukat of 5709, which Nechama references in the present Gilayon, she quotes the same RaMBaN that she does in Section Gimel of this Gilayon, and it provides an approach for addressing this question.

In effect, RaMBaN explains that HaShem had Established a track record of being able to defeat any adversary that might present himself to the Jewish people. Therefore Og’s military prowess per se would not be a matter of concern as long as HaShem was on the side of the Jews. However, the latter was not necessarily a sure thing should the Jews have sinned to the point where God would Decide to Remove His Assistance, as happened later at the battle of Ai (Yehoshua 7:2-5). Another troubling factor to Moshe is that Og was not necessarily part of the Divine Plan of Conquering Canaan. Consequently it could be possible that the Jews could count on HaShem’s Assistance only for those battles that had direct bearing on the ultimate goal of bringing the Jews to Canaan. As it turns out, HaShem was Prepared to Assist in this battle as well. However, Moshe could not be certain of this from the outset.

Gimel.

1.  The addition of the word “אתו” in verse 34 suggests that there is something in particular about this individual that might give Moshe pause. Usually, warfare is a fear-inspiring setting regardless of who the adversary might be. Consequently, when, e.g., the Kohen Mashuach Milchama (in effect the military chaplain) gives the troops a pep talk prior to going into battle against any adversary, he says, (Devarim 20:3) “… 'Hear, O Israel, ye draw nigh this day unto battle against your enemies; let not your heart faint; fear not, nor be alarmed, neither be ye affrighted at them’”. However, there might be something in particular about Og, i.e., that he has earned some sort of special Divine Standing because of previous actions, that might result in him being victorious.

2.  In BaMidbar 21:23 ff. with regard to Sichon, messengers were sent, and preparations for war were initiated by the Jews. In the instance of Og, he is the one that is initiating hostilities. The fact that the Jews are begin beset upon could suggest that there is some Divine Retribution in this action, similar perhaps to the attack of Amalek, following the Jews leaving Egypt. (See for e.g., RaShI on Shemot 17:8.) Therefore Divine Reassurance is given to preclude such a line of thinking.

3.  Nechama refers to a particular RaMBaN to consider in addition to what RaMBaN states on v. 34:

רמב"ן במדבר פרק כא פסוק כא

(כא - כב) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:

a) Moshe did not send messengers or offers of peace, implying that he was not prepared to fight Og.

b) The fact that Og attacked at Edrei, at the edge of his land, supports the idea that Moshe led the people in a direction that would have allowed them to avoid crossing Og’s land altogether.

c) Moshe did not expect that any of the Jewish people would reside anywhere but in Canaan proper, so there was no need to conquer lands on the other side of the Jordan.

4. If in Devarim 2:25, Moshe says that on the day when Sichon fought the Jews and lost, HaShem Began to cause surrounding nations to fear Him and His People, why was Moshe reticent about fighting Sichon, and only asked to be granted permission to pass through the land? RaMBaN on BaMidbar explains that Moshe had not been made privy to the fact that HaShem Wished the Jews to conquer not only Canaan, but also at least some of the peoples on the near side of the Jordan. Consequently, since Moshe thought that the Divine Plan was for everyone to take up residence in Canaan, he wanted to avoid confrontations with Sichon and Og. In retrospect, after HaShem’s Approval of the deal with Reuven, Gad and ½ Menashe (implied by BaMidbar 32:31, although not stated explicitly, and it could appear from the Peshat of the verses that this is an arrangement that Moshe forged without consulting with HaShem) Moshe realized that in fact the defeats of Sichon and Og were the beginning of the conquest of Canaan by the Jews, and that HaShem had deliberately Orchestrated Sichon’s warlike response—Devarim 2:30.

דברים פרק ב

(כה) היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך:

(כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר:

(כז) אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאול:

(כח) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי:

(כט) כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער עד אשר אעבר את הירדן אל הארץ אשר יקוק אלקינו נתן לנו:

(ל) ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה יקוק אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה: ס

(לא) ויאמר יקוק אלי ראה החלתי תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו:

(לב) ויצא סיחן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה:

(לג) ויתנהו יקוק אלקינו לפנינו ונך אתו ואת בנו בניו ואת כל עמו:

5. An alternative reading might claim that even if eventually the other side of the Jordan would be conquered, how should Moshe know that this was to happen immediately on his way to Canaan, rather than at some future point? It stands to reason that Moshe would not wish to engage in any warfare other than explicitly authorized by HaShem, as in the case of the war against Midian (BaMidbar 31:1 ff.)

Daled.

Since HaShem is above time, i.e., the fact that He is Immutable—does not change—suggests that cause and effect relationships are irrelevant when it comes to God. If He has already Decided that the Jews would defeat Sichon, then for all intents and purposes, it was already done. This parallels the understanding of the languages of redemption at the beginning of Shemot:

שמות פרק ו

(ו) לכן אמר לבני ישראל אני יקוק והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים:

(ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני יקוק אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים:

(ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני יקוק:

Although it could be claimed that the “Vav HaHipuch” changes the past into the future, it could also be argued that HaShem’s Planning to Redeem the Jews makes it a fait accomplis even before it happens.

chukat

http://www.nechama.org.il/pages/692.html