Answers to Chayei Sara (in complete)

Parashat Chayei Sara
Gilyanot 5709, 5725

It probably would be a good idea to print out the dialogue between Avraham and the Hittites in Chapt. 23 so that the specific verbs and other terminologies used can be readily seen.

בראשית פרק כג

(ג) ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר:

(ד) גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני:

(ה) ויענו בני חת את אברהם לאמר לו:

(ו) שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך:

(ז) ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת:

(ח) וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר:

(ט) ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר:

(י) ועפרון ישב בתוך בני חת ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר:

(יא) לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבר מתך:

(יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ:

(יג) וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה:

(יד) ויען עפרון את אברהם לאמר לו:

(טו) אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבר:

(טז) וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר:

(יז) ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב:

(יח) לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו:

Another case of acquisition that the Rabbis interpret with regard to the laws of Kinyanim in general:

רות פרק ד

(ב) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו:

(ג) ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדה מואב:

(ד) ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי <ואדע> ואדעה כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך ויאמר אנכי אגאל:

(ה) ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת <קניתי> קניתה להקים שם המת על נחלתו:

(ו) ויאמר הגאל לא אוכל <לגאול> לגאל לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל:

(ז) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל:

(ח) ויאמר הגאל לבעז קנה לך וישלף נעלו:

(ט) ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי:

(י) וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום:

(יא) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן יקוק את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם:

(יב) ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן יקוק לך מן הנערה הזאת:

(יג) ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה ויתן יקוק לה הריון ותלד בן:

Beginning with the Alon HaDeracha for Chayei Sara 5725,¹ two general approaches for how to interpret the negotiations between Avraham and Ephron are suggested in an article by ע.צ.מלמד:

1. This is a snapshot of how acquisitions are negotiated in the Middle East to this day and there is great superfluity within the text;
2. The negotiations follow the protocols of Hittite law and there is nothing superfluous.

The first question in the Gilayon of 5725 is based upon Melamed’s approach, b) above.
Nechama continues in the Alon HaDeracha to cite a third approach that does Melamed’s one better, and instead of simply seeing the negotiations in Beraishit 23 as an end-run around a particular problem, i.e., how can family and tribal land be transferred to a stranger, views the transaction through the lens of details of Hittite law with regard to land acquisition and responsibilities to pay taxes to the king.

Alef 1: The absence of the terminologies of “selling” and “acquiring”, with an emphasis upon “giving” reflects the possibility that Avraham is engaging in seeking a loophole that would permit him to make a purchase that ordinarily would be withheld from a גר ותושב, i.e., a “second-class citizen” or perhaps not a citizen at all. 

(This is the issue that lies at the heart of question Alef 1 in the Gilayon of 5709. When Nechama returns to the same topic over the course of a number of years, she often builds upon what she had presented previously.)

Alef 2: Navot’s refusal to sell his family’s vineyard to Achav was based upon the desire of someone to keep family property within the family, paralleling Ephron’s initial reluctance to personally transfer his field that included the cave which was a desirable burial vault, to Avraham.

Beit 1:  Onkelos, who translates אדני into רבוננו, transforming the singular possessive pronoun into a plural possessive pronoun, is simply being consistent with the declension of the imperative verb: שמענו.

Beit 2:  The Beiur thinks that  a representative of the collective should speak on behalf of the collective. And if he has been asked to address a single individual, then this person must be of sufficient importance that he should be described as someone special to all of them, rather than just the speaker. In effect, rather than the speaker being particularly polite by not assuming anything more than his own feelings towards Avraham, as per the Ibn Ezra, the Beiur sees implied in such a statement an insult intended upon belittling Avraham’s status.

Beit 3:

  יהושע פרק י

(א) ויהי כשמע אדני צדק מלך ירושלם כי לכד יהושע את העי ויחרימה כאשר עשה ליריחו ולמלכה כן עשה לעי ולמלכה וכי השלימו ישבי גבעון את ישראל ויהיו בקרבם:

שופטים פרק א

(ה) וימצאו את אדני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפרזי:

The Beiur’s contention that the “Yud” at the end of the noun “Adon” is descriptive rather than a possessive pronoun is born out in these two verses where part of a leader’s title is the term אדני despite the fact that he is the leader of an entire nation.

Gimel 1: The Midrash was searching for a justification for the Canaanites, including the Hittites, acting so deferentially towards Avraham. What was his claim to fame? From a Neis Nigleh perspective the two incidents involving the plagues that affected Egypt and Gerar when Sara was taken by their respective kings might have made an impression. But a much more public demonstration of Avraham’s unique qualities was the Neis Nistar of the defeat of the kings that had been marauding and taking spoils and captives in the area. It is possible that the Hittites had been among those freed from servitude as a result of Avraham’s military victory. Or, if in 14:7 the Emorites are mentioned as one of the defeated peoples, perhaps the Hittites and others feared that left to their own devices, these kings would have continued their campaign until even those peoples as yet not affected, would come under their domination. Consequently they had been spared this by Avraham’s actions. As for the chronology, it is not the only place where the principle of אין מוקדם ומאוחר בתורה is invoked. Although one does not need to go that far. It could simply be said that once Avraham was given this title following the war with the kings, everyone referred to him in this way, even at a much later point in his life.

Gimel 2: The two interpretations for עמק השוה are:

1. All of the nations were of one equal mind to honor Avraham.
2. In order to honor Avraham, they cut down many great trees, in effect leveling and flattening the valley.

Gimel 3:

ירמיהו פרק כב פסוק יח

לכן כה אמר יקוק אל יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות לא יספדו לו הוי אדון והוי הדה:

ירמיהו פרק לד פסוק ה

בשלום תמות וכמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך כי דבר אני דברתי נאם יקוק: ס

In these two verses, Adon and Melech are synonyms. (Hadah is understood by commentators as a reference to Malchut.)

As for referring to Avraham as a deity, it seems common in the biblical middle east for the ruler to be viewed as Divine. Pharoah in Shemot is an abject example.

Daled:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, [בר מצוה] טור קסח

בר מצרא. מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה הקרקע.

הדין וטעמו. המוכר קרקעו לאחר, יש רשות לחברו שהוא בצד המיצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו¹, בין שמכרה הוא בין שמכרה שלוחו ובין שמכרוה בית דין², משום שנאמר: ועשית הישר והטוב בעיני ה'³, שהלוקח האחר אינו נחסר כל כך, שיוכל למצוא קרקעות לקנות במקום אחר, ואין לו להטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקים בכמה מקומות⁴. ודבר זה תקנת חכמים הוא⁵, שהתורה הזהירה בדרך כלל להתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא ציוותה על פרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל ענין ולא יתחלפו, ומדות בני אדם והנהגותיהם מתחלפות לפי הזמן והאישים, וחכמים הם שנתנו פרטים ידועים ואמרו שנכנסים תחת הכלל⁶. וכתבו ראשונים שכיון שדין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב הרי הוא קרוב למצות עשה⁷. יש מן הראשונים סוברים שכל עיקר דין בר מצרא נחלקו בו אמוראים, ורב נחמן אינו סובר כלל דין זה⁸, אבל רוב הראשונים סוברים שבעיקר הדין של בר מצרא אין מחלוקת והכל מודים בו⁹.

Daled 1: R. Saadia Gaon explains the term BeTochechem as reflecting a desire on the part of Avraham for anyone who might claim the right of first refusal over the disposal of Ephron’s land, particularly those whose land borders on his, to be Mochel and allow him to acquire said land.

Melamed suggests that the term reflects Avraham’s turning from Ephron himself, which would have made him a landowner along with the other Hittites, to an appeal to the people in general whereby he would be taking up residence in the midst of all of them.

(See Gilayon Chaye Sara 5709 Daled, where Am HaAretz is equated with the Parliament of the Hittites.)

Daled 2: Perhaps initially Avraham was suggesting that he would just be a peripheral land holder, asking only for the cave as a burial vault. When he realized that he was going to have to take not only the cave, but also the surrounding field, not wanting to make the people feel that they are losing a significant portion of their holdings to an outsider, he emphasizes how the land will remain in the midst of the Hittites.