Pinchas

http://www.nechama.org.il/pages/363.html

Ansers to Balak

Balak 5723

במדבר פרק כד

(א) וירא בלעם כי טוב בעיני יקוק לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו:

(ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים:

(ג) וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין:

(ד) נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שקי יחזה נפל וגלוי עינים:

(ה) מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל:

(ו) כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע יקוק כארזים עלי מים:

(ז) יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו:

(ח) קל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ:

(ט) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור:

(י) ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים:

(יא) ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך יקוק מכבוד:

(יב) ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר:

(יג) אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי יקוק לעשות טובה או רעה מלבי אשר ידבר יקוק אתו אדבר:

(יד) ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים:

And when Bila’am saw that it pleased the Lord to bless Yisrael, he went not, as at other times, to seek for  enchantments, but he set his faith towards the wilderness.

And Bila’am lifted up his eyes and he saw Yisrael abiding according to its tribes, and the Spirit of God Came upon  him.

And he took up his discourse and said: The speech of Bila’am son of Be’or and the speech of the man whose eyes are  open

The saying of him who hears the Word of God, who sees the Vision of the Almighty, falling down, but having his eyes  open.

How goodly are your tents, oh Yaakov and your tabernacles oh Yisrael.

Like the winding brooks, like gardens by the river’s side, like aloes that the Lord has Planted, and cedar trees beside  the waters.

He Shall Pour the water out of his buckets, moistening his seed plentifully, and his king will be higher than Agag, and  his kingdom shall be exalted.

God Brought him out of Mitzrayim, he has as it were the strength of a wild ox, he shall eat up the nations, his  enemies, and shall break their bones and pierce them through with his arrows.

He crouched, he lay down like a lion and like a great lion, who shall stir him up? Blesses is he who blesses you and  cursed is he who curses you.

And Balak’s anger was kindled against Bila’am and he smote his hands together. And Balak said to Bila’am: I called  upon you to curse my enemies and behold you have altogether blessed them these three times.

Therefore now flee to your place. I thought to promote you to great honor,  but the Lord has Kept you back from  honor.

And Bila’am said to Balak: And did I not speak also to your messengers which you sent to me, saying:

If Balak would give me his house full of silver and gold, I cannot go beyond the Commandment of the Lord to do  either good or bad of my own mind, but what the Lord Says, that will I speak? 

במדבר פרק כד	במדבר פרק כג	במדבר פרק כג
א) וירא בלעם כי טוב בעיני יקוק לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו:	טז) ויקר יקוק אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר:	(ה) וישם יקוק דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר:
ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים:	יז) ויבא אליו והנו נצב על עלתו ושרי מואב אתו ויאמר לו בלק מה דבר יקוק:	(ו) וישב אליו והנה נצב על עלתו הוא וכל שרי מואב: (ז) וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל:
ג) וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין:	יח) וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר:	ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם יקוק:
ד) נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים:	יט) לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה:	ט) כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב:
ה) מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל:	כ) הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה:	י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו:
ו) כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע יקוק כארזים עלי מים:	כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל יקוק אלהיו עמו ותרועת מלך בו:
ז) יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו:	כב) אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו:
ח) קל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ:	כג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל קל:
ט) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור:	כד) הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה:

Alef.

1. The evil prophet wishes by means of the negative associations that the Jews have with the desert, i.e., the context of the sin of the Golden Calf, to be inspired to carry out Balak’s commission of cursing the Jews. The Midrash notes that the desert, per se, possesses an equally potent positive association, i.e., the receiving of the Tora that would mitigate the negative effects of the connection to the Calf.

2. ישעיהו פרק מט

(יד) ותאמר ציון עזבני יקוק ואדני שכחני:

(טו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך:

Even if man’s mind is selective, in this case, Bila’am wishes to emphasize one event over another, there should be a recognition that God is All-Remembering and therefore such a selective perception of past history will not influence God’s Outlook regarding the symbolism of the desert.

Beit.

(Paraphrase of Targum Onkelos: In contrast to the first two times when Bila’am let things take their own course to see if God would Allow him to curse the Jewish people, this time he deliberately and exclusively attempted to invoke magical forces in order to carry out Balak’s commission.)

1. The phrase “ותהי עליו רוח אלקים” appears only before the third prophecy but not the first and second. Those are preceded by (23:5, 16)  “וישם יקוק דבר בפי בלעם”. Whereas the first two prophecies are introduced as if a specific script was given to Bila’am by God, the third prophecy resulted in blessing only when Bila’am’s entire persona is taken over by God, preventing him from carrying out his negative intentions. Perhaps this was necessary because of Bila’am’s greater determination at this point to curse the Jewish people.

2. In both of the verses, there is an unstated “אלא" that turns the statement into a double negative, i.e., a positive. (Kohelet 4:17) “because they don’t know but to do evil”; (Ibid. 2:24) “There is no good for man but to eat and drink.” Consequently, by extension, “he went not, as at other times, but to seek for enchantments”.

Gimel.

1. RaShI explains that Bila’am after his first two failures decided to abandon using magic and depending upon the sins of the Jews to cause the curses to take hold. However, he becomes suffused with the Spirit of God and abandons his intention.

      RaMBaN suggests that in light of his two previous failures, Bila’am no longer even tried to curse the Jewish people, but just allowed God to Speak through him, in the manner typical for prophets. And when the Spirit of God Descended upon him, the blessings that God always Intended were articulated by Bila’am.

      The essential difference between RaShI and RaMBaN is whether the Spirit of God constituted a reversal of Bila’am’s intentions or a fulfillment of them.

2. Their difference in approach appears to revolve around the implication of “וישת אל המדבר פניו”, i.e., was this a means by which to summon up negative associations with the Jews in order to effectuate the curses that he had been commissioned to impart, or was this a way to properly focus upon the people in order to better bless them.

3. “כפעם בפעם” could connote any number of instances. Therefore RaShI wishes to clarify that the phrase a reference to nothing more than the two previous attempts that Bila’am made to curse the people.

4. Bila’am’s suffusion with Ruach Elokim is immediately preceded by the phrase “וירא את ישראל שכן לשבטיו”, suggesting that there was a cause and effect relationship between these two elements—once Bila’am saw the domestic modesty exercised by the Jews, his commitment to curse them dissipated and he surrendered himself to God’s ultimate Plan.

5. RaShI understands the idea of “לשית פנים” as thinking about a particular aspect of what you are looking at which occurred in the past in order to invoke the associations with it, in this case the sins that the Jews perpetrated in the desert. RaMBaN takes the phrase to mean that Bila’am focused his attention upon the environment where the Jews were presently found in order to speak to/of them with his entire being.

6. RaShI’s interpretation of the effect of being suffused with Ruach Elokim upon Bila’am was perhaps based upon the content of this third speech as well as what he tells Balak subsequently in order to explain his behavior. As part of the prophetic speech, he states:

מברכיך ברוך וארריך ארור, suggesting that it is God rather than he himself who is control over whether blessings or curses emerge from his mouth. And later, in his final discussion with Balak, he says: מלבי אשר ידבר יקוק אתו אדבר, again emphasizing that God is in Control of what Bila’am says, not Bila’am himself. Consequently, the experience of feeling filled with God’s Presence disavowed Bila’am of any further attempts at cursing the Jews.

7. Whereas Bila’am had attempted to apply black arts in order to curse the Jews, when the text states that he was filled with the Spirit of God, this is an indication of true prophecy, which is used within the context of the Jewish people in general in BaMidbar as well as Yeshayahu himself when he describes what occurs during his prophetic moments.  

Daled.

1. As long as the Jewish people are unified, organized, faithful to their families and attentive to their origins, they are immune to the evil designs of outsiders.

2. במדבר פרק לא

(טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביקוק על דבר פעור ותהי המגפה בעדת יקוק:

      If Bila’am thought that it was the clear lines of demarcation of family life that allowed the Jewish people not to be susceptible to attacks and curses, for this very reason Bila’am recommended to the Moabites to undermine such a high standard of morality by sexual attraction resulting in idolatrous practices.  

Heh.

1. Usually a piece of advice is associated with some sort of action, but we find nothing mentioned in this place of what Bila’am advised Balak to do. Furthermore, how does describing what the Jews will do to the Moabites at the end of days constitute “advice”?

      RaShBaM: a) Since the Jews will have the upper hand only at the end of days, therefore Balak should be confident that his plots against them at this time will be effective. b) The reason why the plan is not spelled out at this point, is because it was a secretive plot and it is only disclosed by Moshe when he feels that it is important to justify the war against the Moabites.

      Bechor Shor: The reason why you should not worry about doing anything to these people is because only at the end of days will the Jews pose a problem for your people. Consequently, there was no plot hatched at this point by Bila’am, accounting for no mention of it.

2. The “need to know” that precipitated Moshe’s informing the people of Bila’am’s plot was the war against Moav to avenge the problems that they had caused the Jewish people.

3. It seems to me that Bechor Shor’s interpretation fits our immediate context since any “advice” is not being recorded and what the Jews will do to Moav is mentioned.

 

Parsaht Balak

http://www.nechama.org.il/pages/340.html

chukat answers

Chukat 5715
Alef.

במדבר פרק כ

(כב) ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר:

(כג) ויאמר יקוק אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר:

(כד) יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה:

(כה) קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אתם הר ההר:

(כו) והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם:

(כז) ויעש משה כאשר צוה יקוק ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה:

(כח) ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אתם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר וירד משה ואלעזר מן ההר:

(כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל: ס 

במדבר פרק כא

(ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך:

(ה) וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל:

(ו) וישלח יקוק בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל:

(ז) ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו ביקוק ובך התפלל אל יקוק ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם:

(ח) ויאמר יקוק אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי:

(ט) ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי:

The major change that the people undergo at Har HaHar is the death of Aharon and his being replaced by Elazar as Kohen Gadol. It is possible that they had reached a type of equilibrium—a resignation to their respective fates—once  the Divine Decree was given following the sin of the spies that they would wander for forty years in the desert. However, with Aharon’s death, they—the people doomed to die in the desert as opposed to those who were below the age of twenty at the time of the Exodus, as well as the tribe of Levi—are reminded that their lives are drawing to a close, and the old issues are resurfacing out of a sense of desperation over the “end” nearing. Reason and denial are overcome by emotion and they engage once again in the same type of complaining that had gotten them into trouble in the first place.
Beit.
The claim at Yam Suf was directed at Moshe alone.

שמות פרק יד

(יא) ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים:

Similarly, the complaint that Datan and Aviram make during the Korach rebellion is directed only at Moshe  :

במדבר פרק טז

(יב) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:

(יג) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר:

And while in both of the previous cases, God could have been included implicitly in the complaint, i.e., Moshe was carrying out God’s Instructions—of course that could have been in dispute with at least some of the people thinking that Moshe was acting on his own with regard to the Exodus and simply utilizing magical powers—there is no explicit mention of rebelling against God. In this latest instance, the people mention God explicitly in their complaint, now accepting the fact that God has been Orchestrating the entire process, and therefore escalating their level of rebellion.

במדבר פרק כא

(ה) וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל:

Gimel.

1. When a person is being sent on a particular mission, and it will require the individual to acquiesce to the mission, the Kal form is used. However, when people or other entities are being sent, not necessarily in accordance with the will of those being sent (the plague of wild animals), or the sender (Pharoah or the owner of the Jewish slave), then the Piel is used.

2. While the use of the Piel is different from the cases involving Pharoah and the owners of the Jewish slaves, it is identical with the sending of the plague of wild animals. Consequently it is a case where animals are being “Sent” (unleashed?) by God against some group of people deserving of punishment.

3. See 2 above.

4. Since this was a supernatural occurrence, therefore it wasn’t a matter of “any” snakes being sent, just as with regard to “Arov” it wasn’t just “any” wild animals being directed against the Egyptians. There was a specific cohort of animals that HaShem Used, and these are the ones that are being sent, reflected in the usage of the “Heh HaYediah.”

Daled.

1. Mishna Rosh HaShana 3:8

   By being directed to look upwards, the people realize that any success/victory that they may enjoy originates from God. They they are expected to extrapolate such a realization to apply to all aspects of their lives, even when they are not engaged in battle or under attack by entities such as snakes.

    Ibn Ezra

    This is a miraculous incident and it is impossible to try to attribute rational categories in order to explain it.

    Zohar

    The copper snake reminds the victims that the situation was brought on by their own shortcomings and that their only hope for being saved, is to pray that God Intervene on their respective behalves.

    R. S.R. Hirsch

    The copper snake represents all of the dangers, known and unknown, that threaten an individual’s life and welfare. The experience was intended to remind us to be appreciative to God Who Can and Does out of His Kindness, Spare us from most of these threats to our tranquility and happiness.  

     Consequently, when comparing these views one to another,

a) the Mishna focuses upon particular instances and demonstrates that prayer to God at any moment of danger is the only option for salvation, success;

b) Ibn Ezra states that there is nothing to learn from this instance other than God has the Capacity to perform miracles;

c) Zohar focuses upon how the individuals bitten were being called upon to reflect upon their sinful behavior that brought on this entire situation;

d) R. Hirsch sees the instance of the snakes as representative of dangers to human existence in general and the need to be aware of the extent to which God Spares us from being harmed by such dangers.

2.  Both the Zohar and R. Hirsch understand “VeChai” as applying to situations beyond the immediate one of the snakes, i.e., related not only to recovery from the snake bites, but a weltanschauung regarding any number of situations throughout an individual’s life. The manner in which a person will be able to “live” in general, according to Zohar, is by keeping in mind that his sins have consequences and therefore he must try to avoid transgressing. R. Hirsch takes a more positive tack and suggests that the manner in which a person can stay “alive” is by appreciating all of the Kindnesses Shown to him by God in the sense that so many catastrophes by definition have been averted.

3.  In both instances,

שמות פרק יז

(יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק:

במדבר פרק כא

(ט) ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי:

     the people, under duress, are directed to gaze upon something held high, thereby associating their experience with the Divine. In both instances, it is not clear what the association is between looking up and winning a battle, recovering from a snake bite. Consequently the Mishna states that what is essential is not just the looking upwards, but the prayer that such a practice should engender. Once God’s Assistance is called for by those under attack, their ultimate victory/recovery will establish a principle for future situations where even if there are no visual props like hands held high, copper snakes on poles, nevertheless a precedent for what ought to be done, i.e., invoking God’s Assistance, will have been clearly established.

   

chukat

http://www.nechama.org.il/pages/635.html

parshat korach answers

Korach 5718




במדבר פרק יז



(ו) וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם יקוק:



(ז) ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד יקוק:



(ח) ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד: פ



(ט) וידבר יקוק אל משה לאמר:



(י) הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע ויפלו על פניהם:



(יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני יקוק החל הנגף:



(יב) ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם:



(יג) ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה:



(יד) ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח:



(טו) וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה: פ



Alef.



1. It would appear that according to the Peshat, no additional action occurs aside from the incense offering with respect to stopping the deathly plague. On the other hand, the hypothesis of Akeidat Yitzchak is supported by a certain reading of the words themselves. Therefore the commentary on this point shares elements of both Peshat and Derash.



2. Akeidat Yitzchak explains that Moshe was under the impression that as soon as Aharon would appear with the incense, the plague would stop—perhaps never even start. However, when Aharon does so in v. 12, the plague does in fact begin, convincing Aharon that something more will have to be done, aside from the incense.



3. An alternative Peshat interpretation would maintain that Aharon had to see for himself that the plague had started, with Moshe telling him so simply being insufficient to inspire him to achieve atonement for the people.



As for repeating a second time that the plague had ceased, perhaps the end of v. 13 suggests that the plague had stopped, but only as long as Aharon was standing in the midst of the people. V. 15 states that even once Aharon has returned to where Moshe was standing, away from the midst of the people, the plague had indeed come to a halt.



4. Perhaps Akeidat Yitzchak felt that some sort of lesson had to be learned in order for the plague to cease and atonement for the sinners achieved. Simply offering incense is somewhat mechanical and magical. It is only when Aharon prays on behalf of the people, in the spirit of what Moshe had done after the sins of the Golden Calf and the spies, that the plague can be brought to a halt. If the plague originates with God, then it is God to Whom one must appeal for the plague to stop. Of course, it could be maintained that a sacrifice, particularly incense, symbolizes man reaching up to God and that this represents an overture that parallels prayer. But Akeidat Yitzchak felt that Aharon’s prayer must be articulated rather than simply symbolically represented.





Beit.



מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ו





..."ומטך אשר הכית בו את היאור" מפני התרעומת וזה אחד משלשה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורענות הן ואלו הן הקטורת והארון והמטה



אמרו הקטורת הזו של פורענות היא היא הרגה נדב ואביהוא שנ' "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא" (ויקרא י א) לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה שנ' "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז יב)



אמרו הארון הזה של פורענות הוא הוא הכה את עזא שנא' "ויחר אף ה' בעזא" (ש"ב ו ז) הכה באנשי בית שמש שנא' "ויך באנשי בית שמש" (ש"א ו יט) לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה שנא' "וישב ארון ה' בית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום וגו'" "ויגד למלך דוד לאמר וילך דוד ויעל וגו'" (ש"ב ו יא - יב)



אמרו המטה הזה של סנפירינון הוא של פורענות הוא הביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים לפיכך ידעו שהוא של נסים שנאמר "ומטך אשר הכית בו את היאור" מפני התרעומת.



1. It would appear that the Midrash and RaShI are responding to the view that a certain object can be intrinsically destructive or constructive. Instead, the point is being made that all depends upon context. The same object can bring life as well as death depending upon the situation. A thought-provoking additional example of such a phenomenon is:



תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב עמוד ב



אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב )דברים ד( “וזאת התורה אשר שם משה”, זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.



והיינו דאמר רבא: דאומן לה - סמא דחייא, דלא אומן לה - סמא דמותא.



אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי, כתיב )תהלים יט( “פקודי ה' ישרים משמחי לב” וכתיב )תהלים יח( “אמרת ה' צרופה”, זכה - משמחתו, לא זכה - צורפתו.



ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה - צורפתו לחיים, לא זכה - צורפתו למיתה.



Another example of the idea with which RaShI concludes, is the following Talmudical passage:



תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א



תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות,



באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא.



אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד.



נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש.



אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. ב



אותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.



2. Another example in BaMidbar of such a principle is the following:



במדבר פרק כא



(ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך:



(ה) וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל:



(ו) וישלח יקוק בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל:



(ז) ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו ביקוק ובך התפלל אל יקוק ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם:



(ח) ויאמר יקוק אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי:



(ט) ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי:



3. R. Yitzchak Arama (Akeidat Yitzchak) appears to deemphasize the effect of the incense in favor of prayer on the part of Aharon, whereas the Mechilta and RaShI are placing the emphasis upon the positive power of the incense.



4. The difference between the Mechilta’s and RaShI’s presentation, is that whereas the Mechilta presents only what the people say about the incense, and then their response when they see how the incense contributed to ending the plague, RaShI adopts the format of a back-and-forth between God and Israel, i.e., first the people complain about how the incense brings death (not only is Nadav and Avihu invoked but also the deaths of the 250 men who in the beginning of Parashat Korach presumptively participated in the challenge to offer incense even though they were not qualified), followed by God Determined to change not only their opinion of the effect of incense, but also their understanding of what really brought on the demise of Nadav, Avihu and the 250 men, namely their sinful attitudes while trying to offer up the incense.





Gimel.



1. וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם יקוק:



Some cases of the word is in the construct form and associated with a following noun, i.e., “the day after…”:



ויקרא פרק כג



(יא) והניף את העמר לפני יקוק לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן:



ויקרא פרק כג



(טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה:



ויקרא פרק כג



(טז) עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליקוק:



במדבר פרק לג



(ג) ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים:





Other cases of the word are not followed by a noun, and therefore one has to understand that there is a noun that is simply understood rather than explicitly stated, i.e., “the day after today” = tomorrow:



בראשית פרק יט



(לד) ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע:



שמות פרק ט



(ו) ויעש יקוק את הדבר הזה ממחרת וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד:



שמות פרק יח



(יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב:



a. Whether or not a noun follows ממחרת, it is to be understood to be in the construct form.



b. Reading the verse, the reader would like to know when the plague took place with respect to the incident with the 250 men who offered incense. So Ibn Ezra states that it happened the very next day, giving people time over night to build up their dissatisfaction, much in the same way that the discontent after the report of the spies grew over night:



במדבר פרק יד



(א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא:



(ב) וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו:



(ג) ולמה יקוק מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה:



(ד) ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:



2. וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם יקוק:



a. How can the people blame Moshe and Aharon for the deaths of the 250 people—after all the latter were the ones who decided to carry out a sacrificial service to which they were not entitled.



b.—



c. Ibn Ezra—the miraculous manner in which the 250 men died must have been due to some sort of intervention on the parts of Moshe and Aharon. Consequently, it is still questionable whether Aharon and his tribe have been chosen to be the Kohanim and Levi’im. We are suspicious that you have orchestrated the test which you claim demonstrates whom God had Chosen.



RaMBaN—the people had come around to accepting Aharon as Kohen; but they still felt that it was more appropriate and democratically representative for the Bechorim to retain the status of Levi’im. Consequently, by asking the 250 men to act as Kohanim rather than Levi’im, they were set up for Divine Punishment. If Moshe and Aharon had devised this test, they had deliberately entrapped the men and their deaths are the direct responsibility of Moshe and Aharon.



d. The fact that Aharon’s staff represented the tribe of Levi, and not just his family, when it flowered, it was an indication that all positions of importance in the Mishkan would come from this tribe and not from the others.



(יח) ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם:



(כג) ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים:



e. Chizkuni on BaMidbar 8:6 describes the exact moment when the Levi’im are officially designated.



במדבר פרק ח



(ה) וידבר יקוק אל משה לאמר:



(ו) קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם:



(ז) וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו:



(ח) ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת בלולה בשמן ופר שני בן בקר תקח לחטאת:



(ט) והקרבת את הלוים לפני אהל מועד והקהלת את כל עדת בני ישראל:



(י) והקרבת את הלוים לפני יקוק וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים:



(יא) והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יקוק מאת בני ישראל והיו לעבד את עבדת יקוק:



חזקוני במדבר פרק ח פסוק ו



(ו) קח את הלוים ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שבה כתובות הלכות לויים שבו ביום הוזקקו לשיר. פרשה זו נכתבה על הסדר ושתי פרשיות של מעלה שנאמר באחת “הקרב את מטה לוי וגו'*” ובאחרת "ואני הנה לקחתי את הלוים"** היינו לחנות סביב המשכן. לאחר שהוקם המשכן וסדר הדגלים והדלקת המנורה צוה לזמן הלויים לשרתו ונסמכה פרשת הלויים לפרשת נרות לומר שהכהנים יתעסקו בהדלקת הנרות ובשאר עבודות יעזרום הלוים מתוך בני ישראל שהרי מעורבים היו מקודם לכן.





* במדבר פרק ג



(ו) הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו:



(ז) ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבד את עבדת המשכן:



(ח) ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבדת המשכן:



(ט) ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל:



(י) ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהנתם והזר הקרב יומת: פ





**(יא) וידבר יקוק אל משה לאמר:



(יב) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים:



(יג) כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני יקוק: ס



Daled.



1. It seems to me that the Targum could be applied to both Ibn Ezra (you caused it by your prayers) and RaMBaN (you caused it by tasking the 250 men to do something that was inappropriate and led to their deaths.)



2. a) During the Creation, God Speaking and thereby bringing the Creation into existence.



b) Yosef hitching up his own chariot or giving orders that it be done:



בראשית פרק מו



(כט) ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד:



Pharoah hitching up his own chariot or giving orders that it be done:



שמות פרק יד



(ו) ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו:



c) Aharon’s allowing the people to create the Golden Calf is judged as his doing something evil to the people:



שמות פרק לב



(כא) ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה:



d) Moshe as the sole erector of the Mishkan:



שמות פרק מ



(ב) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד:



(ג) ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת:



(ד) והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה:



(ה) ונתתה את מזבח הזהב לקטרת לפני ארון העדת ושמת את מסך הפתח למשכן:



(ו) ונתתה את מזבח העלה לפני פתח משכן אהל מועד:



(ז) ונתת את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שם מים:



(ח) ושמת את החצר סביב ונתת את מסך שער החצר:



(ט) ולקחת את שמן המשחה ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אתו ואת כל כליו והיה קדש:



(י) ומשחת את מזבח העלה ואת כל כליו וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים:



(יא) ומשחת את הכיר ואת כנו וקדשת אתו:



(יב) והקרבת את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים:



(יג) והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אתו וקדשת אתו וכהן לי:



(יד) ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנת:



(טו) ומשחת אתם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להית להם משחתם לכהנת עולם לדרתם:



(טז) ויעש משה ככל אשר צוה יקוק אתו כן עשה: ס



(יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן:



(יח) ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו:



(יט) ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה יקוק את משה: ס



(כ) ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה:



(כא) ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר צוה יקוק את משה: ס



(כב) ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפנה מחוץ לפרכת:



(כג) ויערך עליו ערך לחם לפני יקוק כאשר צוה יקוק את משה: ס



(כד) וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה:



(כה) ויעל הנרת לפני יקוק כאשר צוה יקוק את משה: ס



(כו) וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הפרכת:



(כז) ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה יקוק את משה: פ



(כח) וישם את מסך הפתח למשכן:



(כט) ואת מזבח העלה שם פתח משכן אהל מועד ויעל עליו את העלה ואת המנחה כאשר צוה יקוק את משה: ס



(ל) וישם את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה:



במדבר פרק ז



(א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם:



e) Bila’am as an advisor to the Midianim at Ba’al Pe’or:



במדבר פרק לא



(טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביקוק על דבר פעור ותהי המגפה בעדת יקוק:



רש"י



(טז) בדבר בלעם - אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות [האומות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרובים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א) ובספרי:



f) The Meisit:



דברים פרק יג



(ז) כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך:



(ח) מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ:



(ט) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמל ולא תכסה עליו:



(י) כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרנה

korach

http://www.nechama.org.il/pages/533.html

answers to shlach

Shelach 5731
Alef.

שמות פרק לב	במדבר פרק יד
יא) ויחל משה את פני יקוק אלקיו ויאמר למה יקוק יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה:	יג) ויאמר משה אל יקוק ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו:
יב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך:	יד) ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה יקוק בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה יקוק ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה:
יג) זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם	טו) והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר:
	טז) מבלתי יכלת יקוק להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר:
	יז) ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר:
	יח) יקוק ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים:
	יט) סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה:

1. (See Alon HaDeracha,  1^st opening paragraph.) The similarity between Moshe’s two prayers is the argument that should God Destroy the Jewish people, Chas VeShalom, the non-Jews will draw the conclusion that God is not all Powerful. While He Showed Power during the Exodus, He apparently was not up to the task of keeping them alive in the desert. Furthermore just as there is a plea for forgiveness towards the people in Shemot 32:12, a similar plaint appears in BaMidbar 14:19. However the two prayers diverge with respect to two additional arguments that are made in Shemot but are absent in Devarim. Besides bringing up the concern regarding what other nations will think should God Fail to Bring the people to Canaan, Moshe also says that since God “Exerted” so much effort when He Extracted them from Egypt it would not make sense to suddenly Remove His Protection from them, as well as He has an obligation to Honor the commitment that He Made to the Forefathers to both Multiply as well as Bring their offspring to the Promised Land.

2.  (See Alon HaDeracha, 2^nd opening paragraph.) The prayer after the sin of the spies has to be put into the context of the actions of the people beginning with BaMidbar 11.

         11:1-3   The complainers resulting in a plague of fire.

               3-34 The complaints about meat resulting in another deadly plague.

         12  The sin of Miriam and Aharon against Moshe resulting in Miriam’s Tzora’at.

13:1-39 The sin of the spies ultimately resulting in the decree that the generation of the Exodus, with the exception of the Levites, as well as Yehoshua and Kalev would not be allowed to enter the land of Israel.

Since the bloom was somewhat off the rose in light of the Jews’ continuous challenges to God’s Authority, arguments for how beloved these particular people ought to be lose their credence, resulting in Moshe resorting to an argument that does not depend upon the fealty of the Jews, i.e., how their punishment will be seen by outsiders. Since it is clear from sources such as Shemot 7:5 that HaShem Intended to Make an impression upon the Egyptians, and in Shemot 15:14-16 that He Succeeded in Impressing other nations as well, for all of the positive achievements in terms of calling attention to God’s Omnipotence to be suddenly negated would be counterproductive.

Beit.

1. In Shmot 32, HaShem Begins (v. 7) by calling the Jews “your (Moshe’s) people”, in effect distancing Himself from them due to their idolatry, an application of Mida KeNeged Mida, i.e., if the people distances itself from God, He will Do the same vis-à-vis them. (The Midrash [Shemot Rabba 42:3] attributes to God the very human tactic of one parent who is displeased with a child’s behavior, referring to the child as belonging to the other parent. The Midrash also explains that initially HaShem Discouraged Moshe from allowing the Mixed Multitude to accompany the people out of Egypt, perhaps fearing their undue corruptive influence. But Moshe insisted that they be allowed to come, and it therefore becomes possible to understand that God is Blaming Moshe for not realizing how his decision was counterproductive for the welfare of the Jewish people as a whole. While eventually Jewish identity would be established strongly enough to be able to absorb outsiders, at this point in the people’s development, rather than influencing others positively to adopt Jewish values and beliefs, they were the ones who would most likely be influenced negatively, and revert back to pagan ideas.)

In v. 9 God slightly Eases the accusation against Moshe and refers to the people not as “your people” but rather this people, assuming a neutral stance.

V. 11-2 record how Moshe’s prayer includes the phrase “Your People” reflecting an insistence by the prophet of God not Disowning the nation that He had Redeemed from Egypt.

V. 14 objectively describes God as no longer desiring to harm “His People”, in effect an acceptance of Moshe’s plea.  

In contrast to the back-and-forth that appears in Shemot 32, both Moshe and God refer to the people in BaMidbar 14 as “this people”. They both evidence a sense of distance and frustration with the nation for the most part, and while Moshe still prays on their behalf and God eventually acquiesces to not destroying them, nevertheless there is a sense of distance on the parts of the prophet and God that remains throughout.

2.  The use of the article “this”:    The use of the possessive pronoun:

   Beraishit 37:19 The brothers showing resentment Beraishit 37:26 Yehuda trying to win

         towards Yosef.       sympathy for Yosef so that

                                                   the brothers spare his life.

II Shmuel 13:17 After Amnon had his way with  II Shmuel 13:5 By referring to Tamar in   Tamar, he refers to her impersonally.   a friendly fashion will not raise Jeremiah 5:14 A reference to the people    suspicions regarding his   about whom punishments are predicted.  intentions.    

Jeremiah 5:23 A reference to how rebellious  II Shmuel 13:11 Amnon seeks to get

      the Jews are.       Tamar to come closer so that he

                                                can more easily attack her. 

                                          Jeremiah 5:27 The disconnect between          evildoers and the people in          general is more pronounced          when the people are referred          to as God’s People.

                                          Jeremiah 5:31 It seems to me that the          possessive pronoun is           employed in this instance          ironically, i.e., the situation is so         bad with respect to false          prophets and power hungry          priests, and “My People” see          nothing wrong with this.

It would appear that the general rule would be that the use of the possessive pronoun reflects a generally positive approach to the individual or nation being referenced, while the use of the article “this” suggests a distancing and disapproval.

Gimel.

1. The answer to Abrabanel’s question revolves around the purpose of the Creation in general and the Jewish people in particular. If God is Desirous of having people acknowledge his Rulership, then by allowing the Jews to be downtrodden and therefore subject to derision by the nations simultaneously engenders disrespect for God Himself. God does not Need the respect; however, if other nations are to become at least monotheist, adhering to the seven Noachide Commandments, only a healthy respect for God will motivate them to do so.

2.  Alef.

In Devarim, HaShem States that the only thing that stopped Him from Destroying the Jewish people was the readiness of the enemies of the Jews and God to take credit for such a destruction. While in his Tefilla in BaMidbar Moshe does not suggest that the Egyptians would aggrandize themselves by claiming the victory over the Jews as their own, nevertheless they would be ready to disparage God and His Power were the Jews to fail to reach the land of Israel as they had been originally promised. 

Beit.

It would appear that Abrabanel’s comment makes more sense within the context of Moshe’s prayer. The Egyptians weren’t enemies of God per se, as Amalek was depicted as being. Rather they were observers of what was going on and drawing conclusions regarding God’s Power. In Ha’azinu, mention is made of God’s Enemies. It would make more sense that He would be interested in directly refuting them than neutral bystanders.

Gimel.

  RaMBaN emphasizes that HaShem “Needs” witnesses to His Impact on the world, and by extension, for His Creation of the world. By allowing the Jews to disappear, there would no longer be any group of individuals who would give credence to these historical events. BaMidbar 14:14 emphasizes the close relationship experienced by the Jews.

Daled.
      1. Mishneh Kesef (Ibn Kaspi) is closer to RaShBaM and Ibn Ezra than ShaDaL.

2. Mishneh Kesef: Moshe calls upon HaShem to Exercise the Middot by which He Described Himself in Shemot 34:6.

   ShaDaL: Cause Your Name and Reputation to be enhanced among the nations by your forgiving the Jews.

3.  In light of the mention of the Middot of HaShem in 14:18, it would appear that the more literal interpretation of 14:17 would be an appeal to HaShem to Act in accordance with His Middot.

4.  It is unclear why the Middot of HaShem are invoked by Moshe at this point. If Moshe is simply asking that the Jews not be destroyed, even if they were evil and deserving of punishment, nevertheless the negative impression re God that would be made on the surrounding nations had to be avoided, whether the Jews deserved being forgiven or not. Consequently Mishneh Kesef explains that while the intended result is that the Jews not be destroyed at this point, the mechanism by which this could be accomplished is already in place with respect to HaShem’s Capacity of Giving sinners time to repent and not Punishing immediately.

Heh.

1. Since in the second half of the verse, the directive not to be afraid of the Canaanites is repeated, but this time instead of preceding this statement with a warning not to rebel against HaShem as in the first clause, but rather the positive statement that “HaShem will Be with us”, this demonstrates that one depends upon the other, i.e., if there is no rebellion against HaShem/if HaShem is with us, then there is no reason to be fearful of the inhabitants of the land.

במדבר פרק יד

(ט) אך ביקוק אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם ויקוק אתנו אל תיראם:

2.  RaShI wishes to distinguish between the two “Ana”’s in the verse, i.e., the first one connotes to what extent will they continue to aggravate Me, whereas the second instance implies for how long will they not believe in Me?

3.  RaShI wants to point out that the preposition “Bi” is not synonymous with the preposition of “BeChol”. Rather than understanding the verse as stating, “How long will they not believe in Me, i.e., in all of the signs that I Did in their midst,” RaShI reads, “How long will they not believe in Me due to all of the signs that I Did in their midst.” One could wonder what the signs have to do with God’s Ability to Bring them into the land and defeat its inhabitants. Consequently RaShI states that the signs are an indication of God’s Omnipotence.

4.  RaShI adds the words because otherwise the essence of the argument appears to be missing, i.e., the negative impression will not be made due to the fact that HaShem Took the Jews out of Egypt, but rather because He Caused them to die. Why should no mention be made of this until verse 15? Moshe should begin immediately with the claim if he felt the situation was desperate and the destruction of the people immanent.

Shlach

http://www.nechama.org.il/pages/1414.html