dvarim answers

Devarim 5716

                             במדבר י"ג-יד     דברים א'

(כג) וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט:	(ב) שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם: (ג) וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי יקוק כלם אנשים ראשי בני ישראל המה:
כה) ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו וישבו אתנו דבר...	כו) וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ:
ויאמרו טובה הארץ אשר יקוק אלקינו נתן לנו:	(כז) ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה: (כח) אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם: (כט) עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן::
	(ל) ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה: לא) והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו:
	לב) ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: (לג) ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם
כו) ולא אביתם לעלת ותמרו את פי יקוק אלקיכם: (כז) ותרגנו באהליכם...	(א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא:
ותאמרו בשנאת יקוק אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו: (כח) אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם:	(ב) וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו: (ג) ולמה יקוק מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה:
	(ד) ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:
	ה) ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל: (ו) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם:
כט) ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם: (ל) יקוק אלקיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם: (לא) ובמדבר אשר ראית אשר נשאך יקוק אלקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה: (לב) ובדבר הזה אינכם מאמינם ביקוק אלקיכם: (לג) ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם	ז) ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד: (ח) אם חפץ בנו יקוק והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש: (ט) אך ביקוק אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם ויקוק אתנו אל תיראם:
	י) ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים וכבוד יקוק נראה באהל מועד אל כל בני ישראל: פ

Alef.

1. With respect to Moshe’s referring to the spies exclusively as “Anashim” in Devarim, whereas in BaMidbar they are identified as “Nesi’im”, “Roshei Benai Yisrael” in addition to “Anashim”, this might be a reflection of what was learned in hindsight, i.e., while they may have been men of status when they were chosen,  in light of what they reported, they demonstrated that they were  unworthy of their leadership positions. Consequently, Moshe “strips” them of their titles when he recounts the story.

2. Perhaps the reason why Moshe omits the spies’ critique of the land is because he does not wish to reopen the controversy at this point, when the people are poised for a second time to enter the land. The fact that he only quotes the peoples’ refusal to enter the land is because that’s all that mattered. Had the people ignored the arguments of the ten nay-sayers, in favor of the arguments of Yehoshua and Kalev, it would not have mattered what the spies had said with respect to Jewish history, i.e., they would have entered the land immediately rather than having to delay their entry by 38 years. Furthermore, since Moshe is trying to make sure that the people very much want to go into the land, the important contrast is between themselves and the previous generation in terms of their attitudes about wishing to take over Canaan. While the spies served as the immediate reason for the refusal of the past, they only served to provide an excuse for what the people had felt even before they heard the negative reports. Therefore, what matters is what the people as a whole felt both then and now in Devarim.

3. The analogy that Nechama makes between the primordial Serpent of the Garden of Eden and the spies, sharpens the point of answer #2 above, i.e., just as Adam and Chava should have been immune to the wiles of the Serpent, since they had received their “marching orders” from HaShem¹—“from the Tree of Knowledge of Good and Evil you shall not eat”—it should have been irrelevant whatever anyone else said to them, since such a person at best would be a “Talmid” rather than an equal to the “Rav”, so too in the case of the spies, the people should have had the self-discipline to resist anything that anyone would tell them and follow the Divine Plan of their entering the land of Israel, that could be traced back all the way to HaShem’s first Revelation to Avraham at the beginning of Parashat Lech Lecha (Beraishit 12).

4.

רמב"ן במדבר פרק יד פסוק ג

(ג) וטעם (במדבר יד:ג) “ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו” - לא יזכירו דבת הארץ לאמר גם כן (שם יג:לב) "והארץ משכלת ורעה",

In 14:3 the only issue mentioned is everyone being killed by the sword, i.e., a fear of the inhabitants of Canaan.

However, in 13:32, the spies also mentioned that the very land itself was difficult to inhabit. Why is this omitted in the people’s later comments?

כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה, מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה,

RaMBaN assumes that 14:2 is a public complaint against Moshe and Aharon. The people in such a complaint will only bring up that which the spies had originally said in Moshe and Aharon’s presence. A distinction is made between their original report in 13:27-29,31 and what is said in v. 32-33, the former mentioning Moshe and Aharon (v. 26), whereas the latter was a private discussion that the spies had with the people, without the knowledge of Moshe and Aharon. A support to such an understanding can be brought from Devarim 1:27, which states that the muttering and crying described in BaMidbar 14:1, took place in their “tents,” therefore away from Moshe and Aharon. Therefore RaMBaN posits that not only did the people cry in their tents, but the attack on the quality of the land (“Dibat HaAretz”—as opposed to the bemoaning of the military might of its inhabitants) was made also in the tents, separate from the original report that focused upon the inhabitants.

כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו,

This was done in order that Moshe and Aharon would not get the opportunity to refute their report by saying we were there (at the giving of the first report by the spies), and we never heard anything to that effect.

והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פירשתי (בפסוק ב), על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד:

The spies were also concerned that Moshe would refute their reports with his own first-hand knowledge, having spent time in both Egypt (he was raised there in Pharoah’s palace) and Midian (the place he fled after killing the Egyptian taskmaster) which are near the land of Canaan and would have provided him with the opportunity to get to know “the lay of the land” literally and figuratively.

והנה משה אמר במשנה תורה (דברים א כה כו) "וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה'," והטעם כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא, והעם מרו את פי ה' כשלא רצו לעלות מפני אמרם כי עז העם, ויש בה' לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם (פסוק ל) ה' אלקיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם, כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה.

In Devarim, when Moshe recounts the tale, he says nothing about the spies defaming the quality of the land, because he never heard that from them, only the size of the fruit that they brought back and their own testimony in BaMidbar 13:27 how good the land was. Since it was only a military question, they should have had sufficient faith in God that He would See them through the war. If in fact there was also a question whether the land was inhabitable by the Jews, this would not be susceptible to solving easily in the same manner that carrying out a war could be. With respect to a war, God can Help; but what could He Do if the land was truly caustic and too harsh for habitation? (He could Change the conditions, but that would require ongoing overt miracles, something that God Appears to Use only in the most extenuating of circumstances.)

ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן, כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה.

While it could have been argued that Moshe left the attack on the quality of the land out because Yehoshua and Kalev did not mention this, or they specifically stated something contrary to this (see RaShI based upon Siphra on Devarim 1:25), and therefore Moshe thought it was not an issue, but that is difficult to say since if the people would have to choose between the reports of the two vs. the reports of the ten, the principle of following the majority would have predicated that they listen to the critique of the spies.

 ועוד, כי שם (פסוק כג) כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים, ועליהם אמר (פסוק כה) וישיבו אותנו דבר:

Furthermore, a textual indication that Yehoshua and Kalev never mentioned anything like this is indicated from v. 23 that implies that all twelve of the spies, including Y. and K. said the same thing upon their return from their mission.

רמב"ן דברים פרק א פסוק כה

(כה) “ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נתן לנו" - מי הם שאמרו טובתה? יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי (דברים כה).

In light of the subsequent attack on the quality of the land in BaMidbar 13:32-3, it does not make sense to say that all the spies gave a good report about the land, but rather that only Y. and K. offered a positive report, with the rest not saying anything about the land, but rather only about the people living in it, publicly at the outset.

 ואני תמה, אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים.

But if only two gave a positive report about the land, while ten did not, wouldn’t the people be justified in following the majority and not listening to Y. and K.? If so, why is Moshe as well as God so Upset by what is happening?

אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין, כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו:

Perhaps the reason why the people should have believed Y. and K. was because God had also Promised  a good land, and therefore the cumulative testimony of God as well as Y.and K. should have sufficed. (But obviously, RaMBaN does not think that this is a good enough answer, since he continues, “And the correct (understanding)…”

והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב), שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) “באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה”, והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו “ותרגנו באהליכם” (פסוק כז). וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה (בפסוק כח) “אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו.” ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה. וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם - שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה:

RaMBaN then proceeds to reprise what he had written in BaMidbar 14:3, cited above.

The reason why Moshe emphasizes what they did in their tents is because whatever they said publicly, Kalev appeared to refute their complaint (BaMidbar 13:30). There was no subsequent discussion. Consequently if the people changed their minds, or simply hid what they were really thinking in public for fear of antagonizing Moshe, they reinforced their view in the privacy of their tents and this is what Moshe was confronted with the next day. He had thought that the matter had been put to rest. However he saw the next morning how the people had in fact been crying and carrying on about the entire situation. (This is a different approach than adopted by RaMBaN who sees the tents as the demarcation line between the public and private accusations made by the spies about the land of Israel. )

Beit.

1. According to Abrabanel, the fact that the people thought that they could rely on themselves to undo the Divine Decree that they not enter the land was an indication that the very quality that had made them sin in the first place, i.e., a failure to trust God, and appeal to Him for their needs, is being evidenced again by their desire for self-reliance.

    Sephorno posits two possibilities: a) Repentance makes no difference when the crime is Chilul HaShem. Or b) since their change of heart did not come about due to the imploring of Moshe and Kalev, but rather out of fear of the punishment of dying over the course of the forty years of wandering in the desert, it was deemed insincere and ineffectual. Just like the Shomronim,   referred to as Geirei Arayot—the converts of the lions (see Bava Kamma 38b, based on II Melachim 17:26), i.e., the only reason that these people converted was to protect themselves from lions that were marauding through their territory—are not considered full converts due to the ulterior motive that contributed to their conversion, the same could be said for a penitent who repents out of fear of punishment. Although MiToch Lo LiShma Ba’in LiShma (doing something for an ulterior motive can lead to the performance stemming from a pure motivation), but when applied to repentance for the sin being one of Profaning God’s Name, the bar is higher than usual for being forgiven, if in fact one can be forgiven at all for such a sin.

2.

בראשית פרק ד

(יג) ויאמר קין אל יקוק גדול עוני מנשא:

(יד) הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני:

(טו) ויאמר לו יקוק לכן כל הרג קין שבעתים יקם וישם יקוק לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו:

It appears that the only thing that Kayin is worried about is that either Hashem or someone else will kill him, rather than somehow making up for his having killed his brother.

שמואל א פרק טו

(כד) ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי יקוק ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם:

(כה) ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה ליקוק:

(כו) ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר יקוק וימאסך יקוק מהיות מלך על ישראל: ס

Shaul was concerned about how it would look if Shmuel did not accompany him to participate in public worship. The only reason why he was admitting that he had sinned was to try to avoid being publicly humiliated by virtue of Shmuel’s absence.

שמואל א פרק ב

(כג) ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה:

(כד) אל בני כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שמע מעברים עם יקוק: 

(כה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים ואם ליקוק יחטא איש מי יתפלל לו ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ יקוק להמיתם:

The implication of their inability to take their father’s advice was due to God’s not Wanting them to repent, suggests that had God not Interfered, they would have repented under the threat of God Punishing them for their actions. If that was the only type of Teshuva possible, then perhaps the reason why God Precluded them from engaging in it was because it was worthless due to being motivated by fear.
(In the Gilayon on Arei Miklat [Parashat Matot 5716 that we studied last week in 5770] R. Bachya notes that when it comes to the fulfillment of Mitzvot and the transgression of Aveirot in general, everything follows the heart, i.e., intention.)