Parshat Miketz Sources

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה ה

מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר ד הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר.

השגת הראב"ד

כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. א"א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים.+

הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ה

[ד] וכן פסקו כל רבותינו שאין נקרא מנחש אלא בסומך על דבריו ומעשיו בעבור ניחושין כדאמר בפרק גיד הנשה אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש והקשו התוספות ויונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר רבי יוסי פרק ארבע מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח נהרג עליו. וי"ל דסבר רבי יוסי שתחילה שאל בת מי את ואחרי כן נתן לה את הצמידין וכן מוכח בסיפור הדברים ואף על גב דבת מי את כתב לאחר הנתינה אין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל יונתן י"ל שלזרז נערו עשה כן ובלא"ה היה עולה, ע"כ. וכן כתב בספר המצות בשם ר"י. ורמ"א תירץ הא דיונתן בענין אחר וז"ל מיהו הא דיונתן לא נחוש היה דלא הוי נחוש אלא דבר בלא טעם אבל יונתן נתן טעם לדבר עלייה וירידה ואהא דאליעזר לא כתב שום תירוץ, כל זה הארכתי נגד המשחיתים המלעיגים על פסקים אלו:

כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ה

מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ"ה:). תניא רשב"א אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ"ל. וכך הם דברי הראב"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ"ל:

ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם על מה שעבר לא על דבר עתיד וק"ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ"ה:] דר"י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא"ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר"י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקך דשמואל מת עבר היה וע"י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר"י רוצה לירד לבבל ונמנע ע"י התינוק. וצ"ל דהתם לא היה ר"י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר"פ מי שאחזו [ס"ח.] דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ"ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע"פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ"ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש"ה שרי ודבריו כדברי הר"ן שכתבתי בסמוך:

לחם משנה הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ה

מי שאמר דירה זו שבניתי וכו'. גם זה ביאר יפה הרב"י בספר יורה דעה סימן קע"ט. והראב"ד ז"ל בהשגות מפרש דכל זה לא נאמר לענין איסורא אלא לענין אם ראוי לסמוך על הסימנין אלו וראייתו שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק תלתא זימני דמשמע דכיון דהוחזק שלש פעמים ראוי לסמוך דאי לענין איסורא מה לי איתחזק. ורבינו ז"ל מפרש אף על פי שאין בהם איסור נחש כלל וא"כ משמע דלא הוי סימן כלל מ"מ סימן טוב הוי ואמרינן בגמרא דדוקא הוי סימן טוב היכא דאיתחזק תלתא זמני:

וכן השואל לתינוק. מפרש רבינו ז"ל שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך. וא"ת איך אמר שם והוא דאיתחזק שלש פעמים דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו. ולדעת רבינו לא יתיישב בשלמא אם מפרש דתינוק ר"ל מעת שנולד לי תינוק זה אתי שפיר דה"ק יעקב מעת שנולד לי בנימן אירעו לי אלו השלש רעות שיוסף איננו ואת בנימן תקחו וכמו שפירש שם הרד"ק ז"ל בספר שמואל אבל לפירוש רבינו שמפרש שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך מה ראיה היא זו לתינוק כלל. ונראה דמה שאמר והוא דאיתחזק תלתא זמני הכונה לומר אין הרע רע ולא הטוב טוב אא"כ בא שלש פעמים. והביא ראיה שאין הרע רע אא"כ בא שלש פעמים שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו:

תורה תמימה הערות בראשית פרק מב הערה ט

ט) פירש"י וז"ל, יוסף איננו ושמעון איננו הרי שתים, ואם את בנימין תקחו מיד עלי היו כולנה ואין, לך צרה שאינה עוברת עלי, עכ"ל, ואינו מבואר, דהא הגמרא רוצה להביא ראי' דהיכא דאתחזיק תלתא זימני אז סימן הוא לפעם הרביעי לעשות או לחדול, ולפירש"י הלא הוא מביא ראי' מיעקב שכבר חשש בפעם השלישית, וא"כ מבואר שעוד בפעם השלישית צריך לחוש וכמו שחשש יעקב. כמה מן הדוחק לפרש שחשש אם יקרה סבה בבנימין אז יהי' מוחזק, דהא עכ"פ עתה בפעם השלישית א"צ עוד לחוש. אבל האמת הפשוטה והברורה דצ"ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בענין זה ממש בירושלמי שבת פ"ו ה"ב בזה"ל, ואף על פי שאין נחוש יש סימן ובלבד לאחר ג' סימנים, כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, יוסף איננו ושמעון איננו וכו', ומבואר מזה דכבר אירעו לו שלשה מקרים רעים בדרך, ברחל וביוסף ובשמעון, והחזיק עצמו למוחזק לסכנה בדרך, וחשש עתה להניח את בנימין בדרך, עתה בפעם הרביעי. וכמו ברור הדבר, שבגמרא בסוגיא שלפנינו חסר זה הפסוק ואני בבואי מפדן, והענין מבואר, ופליאה רבה על מפרשי הירושלמי שלא הרגישו בתוספת הלשון בירושלמי על לשון הבבלי. ולפי זה מה מאד יתבאר בטוב ענין הדרשה שבסמוך פסוק ל"ח שאמר יעקב וקראהו אסון בדרך, ודרשו בדרך אין בבית לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ובאמת לפי פשוטו מכיון שהלכו בשיירא אין כאן סכנת דרכים, אלא הכונה שיעקב חשב לו את הדרך למאורע של סכנה, מפני שכל הסבות מרחל ויוסף ושמעון קרו לו בדרך, וזהו שאמר וקראהו אסון בדרך, בדרך דוקא, דלדידי' הוי דרך בחזקת סכנה, ודו"ק