Pinchas Answers

Pinchos 5713

 במדבר פרק כה

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב:

(ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:

(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל:

(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה קַח אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף־ יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל:

(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־ יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:

(ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ

פרשת פינחס

(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יא) פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא־כִלִּיתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:

(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי:

(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת־צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית־אָב בְּמִדְיָן הוּא: פ

Alef.

1.  The difficulty of the interpretation in the Yerushalmi is that if God Ratifies what Pinchos has done, however violent it might have been, how can the Chachamim come after the fact and criticize such an action?

2.  Logically, it would appear that the leadership, in this case the heads of the tribes, whose responsibility is to maintain order and civility within the encampment, would have  wished to publicly censure Pinchos, since “copycats” could come along and instigate sectarian violence and bloodshed by extrapolating from his executing Zimri and Kozbi, to other perceived acts of immorality and impropriety. Furthermore, given that Zimri is identified as (v. 14) as the Nasi of the leading family belonging to the tribe of Shimon, the Nesi’im of the other tribes would have felt resentment towards him for his attack on “one of their own”.

3.  The true Kana’i is motivated solely by protecting God’s Interests. However, since it is impossible for humans to read one another’s minds, and they can only go on outward actions, how could it ever be determined that acting in God’s Interests is not simply a pretense, cover-up for attacking another and even killing him? (Ostensibly, the Shi’ite Suni violence is about theology. But it would not be hard to imagine that at least in certain instances, other motivations are either also involved, or may be the sole reason why someone takes up arms against another who identifies with a different group.

An additional complication is that not only is it difficult to discern another’s intentions, but even our own thoughts and motivations are often opaque. It is possible that an individual’s violent tendencies are rationalized by himself as reflecting religious fervor when other dynamics are actually at play.

Consequently due to how uncertain the entire enterprise is by definition, the Chachamim preferred discretion over valor, Shev VeAl Ta’aseh as opposed to Kum VeAseh.

The value in Kanaut is that someone is prepared to take risks in order to stand up for what is right and proper, rather than allow the antagonists to terrorize everyone else. The danger is that the idealism and zeal becomes a cover for darker tendencies and predilections, and the enterprise becomes an exercise in Rama’ut, insincerity, and anarchy.

Beit.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב –דף כט עמוד א¹

תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?

עמד שמואל הקטן² ותקנה,

לשנה אחרת שכחה. והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו.

אמאי לא העלוהו? והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן - אין מעלין אותו, בברכת המינים - מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא!

שאני שמואל הקטן, דאיהו תקנה.

וניחוש דלמא הדר ביה! אמר אביי, גמירי: טבא לא הוי בישא.

ולא? והכתיב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול!

ההוא רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו - לא.

ולא? והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי! אמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי - רשע מעיקרו, ויוחנן - צדיקמעיקרו.

הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא!

אמר לך רבא: צדיק מעיקרו נמי, דלמא הדר ביה.

אי הכי, אמאי לא אסקוהו?

שאני שמואל הקטן דאתחיל בה. דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה - גומרה.

1.  The common denominator between Tora Temima’s comment on the Yerushalmi and R. Kook’s interpretation of the Gemora in Berachot, is that in order for someone to engage in the activities of a Kanai whereby he applies to others severe judgments and punishments, he must be absolutely sure that his intentions are pure and not tinged by personal issues of hatred and revenge. This is virtually impossible and therefore only rare individuals would be able to assume such a role. (This parallels Chazon Ish’s comment about how the only people who are entitled to give Tochecha are those who are certain that the rebuke that they are imparting derives from pure love of the other.

דין מחלל שבת בפרהסיא בזמן הזה

הרב הגאון שלמה גורן

עטורי כהנים, גליון 110, ניסן תשנ"ד

…

אולם הגאון בעל החזון איש זצ"ל בספרו הלכות שחיטה סימן ב' אות כ"ג, כתב בד"ה

ומיהו מין של חילול שבת או לכל התורה ואינו עובד כוכבים ומזלות, היה נראה דיינו מותר. דהא נכרי שאינו עובד עכו"ם יינו מותר בהנאה, כדאיתא ביו"ד סימן קכ"ד ס"ו, ואינו אסור אלא בשתיה משום בנותיהן. וכיוון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהן ולא משום ניסוך, אין לנו משום מה לאסור יינו, ובר"מ לא הזכיר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עכו"ם... מדבריו של החזון איש משמע שלא רק לחומרה, דנים את המומר לכל התורה כולה כאנוס וכתינוק שנשבה, וזוקק ליבום, אלא אף לקולא הדין כן, משום שהוא קודם תוכחה.  כי בשלמא מה שכתב שכל אלו שדינם כמומרים הם לפני תוכחה, ...שאין בדור הזה מי שיודע להוכיח... תורה שבעל פה, #לו, תשנ"ה

2. “Natural hatred” is a personal quality that has to be viewed as an inherent shortcoming in the human psyche. It is probably a defense mechanism, but can be applied in unfortunate ways to extend aggression towards those who are undeserving of it. This quality is in contrast to “true zealousness” which emanates not from within a person, but in defense of something that is outside the person.

3.  שעל ידי תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת התגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוך אותם—That due to the tripping up caused by the evildoers, is there lacking the ultimate Great Revelation; one has to offer supplications to HaShem to defeat them.

This explains Shmuel HaKatan’s attempts to compose a “blessing” to try to confound those who were standing in the way of the overall movement towards holiness and perfection. (The sequence of blessings in the Amida could be understood to describe the Messianic movement. That begs the question of the significance of the placement of the blessing ולמלשינים:

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת…

הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ…

סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ.l..

רְאֵה בְעָנְיֵנוּ. וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּגְאָלֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ...

רְפָאֵנוּ יְדֹוָד וְנֵרָפֵא…

בָּרֵךְ עָלֵינוּ יְדֹוָד אֱלֹקינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת...

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ...

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה...

וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה. וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֹּאבֵד. וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וְהַזֵדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְדֹוָד. שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים:

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים. וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל...

וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב...

אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ.

¹ Our Rabbis taught: Simeon ha-Pakuli   arranged the eighteen benedictions in order before Rabban Gamaliel in Jabneh. Said Rabban Gamaliel to the Sages:   Can anyone among you frame a benediction relating to the Minim?   Samuel the Lesser arose and composed it. The next year   he forgot it,  and he tried for two or three hours to recall it, and they did not remove him.   Why did they not remove him seeing that Rab Judah has said in the name of Rab: If a reader made a mistake in any of the other benedictions, they do not remove him, but if in the benediction of the Minim, he is removed, because we suspect him of being a Min? — Samuel the Lesser isdifferent, because he composed it. But is there not a fear that he may have recanted? — Abaye said: We have a tradition that a good man does not become bad. But does he not? It is not written, But when the righteous turneth away from his righteousness and committeth iniquity?   — Such a man was originally wicked, but one who was originally righteous does not do so. But is that so? Have we not learnt: Believe not in thyself until the day of thy death?  For lo, Johanan the High Priest officiated as High Priest for eighty years and in the end he became a Min? Abaye said: Johanan   is the same as Jannai.  Raba said: Johanan and Jannai are different; Jannai was originally wicked and Johanan was originally righteous. On Abaye's view there is no difficulty, but on Raba's view there is a difficulty? — Raba can reply: For one who was originally righteous it is also possible to become a renegade. If that is the case, why did they not remove him? — Samuel the Lesser is different, because he had already commenced to say it [the benediction]. For Rab Judah said in the name of Rab — or as some say. R. Joshua b. Levi: This applies only if he has not commenced to say it, but if he has commenced, he is allowed to finish.

² משנה מסכת אבות פרק ד משנה יט

[*] שמואל הקטן אומר (משלי כד) "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו":

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף י עמוד ב—דף יא עמוד א

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולאלעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמתכיסופא הוא דעבד.

כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא! עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל! ורבי חייאמהיכא גמיר לה - מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכאגמיר לה - משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה - משכניה בן יחיאל. דכתיב ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת. ושכניה בן יחיאלמהיכא גמר לה - מיהושע. דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך חטא ישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? - אמר לו: וכי דילטור אני לך? הטל גורלות. ואיבעית אימא - ממשה, דכתיב עד אנה מאנתם.