Toldot 5716
בראשית פרק כה
(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק:
(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:
(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְקֹוָק:
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
(כו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב:
(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:
(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם:
(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי:
(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:
(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה: ס
|
Summary:
The writer returns to his old school after many years.
He had stopped learning there a while back and went in a path of ההשכלה. In his life he had to overcome many tough obstacles
and from that he began to understand that he had gone down
the wrong path. He wanted to return to דרך התורה and return to his friends and the teachings in the
confines of the בית המדרש.
When he returns to the בית המדרש he is unpleasantly surprised. The building is almost destroyed, the grass has grown and the walls
are black with soot. He realizes that many people from his generation
left דרך התורה and their teachings and went down the path of ההשכלה. A lot of them also assimilated with the non-Jews
and there was no one left to care for the בית המדרש.
The writer tells us about
the all the let downs he experienced because he went down the path of ההשכלה. And now he wants to repair the בית המדרש and he wants to enlarge the walls of the building
in order for there to be more room to accept a plethora of Jews. He also
wants to add windows to the walls of the building and this symbolizes
his intentions to open the יהדות so it won’t be so closed up. He wants to give Jews the opportunity
to not only learn torah studies but learn secular subjects as well in the environment
of the בית המדרש. He believes that if Jews get opportunity to learn
secular and torah studies in the same environment then they won’t resort to assimilating with the non-Jews.
First Stanza:
The writer speaks about the בית המדרש in a form of האנשה (personification) and he describes what he sees inside – הסף נקרב, the walls are dirty and filled with soot and smoke,
the floor is dirty (סחי קרקעך), the ceiling has signs of soot, and people no longer
go to the building and therefore the grass has grown really,
and on the walls there are spider webs (ארג/קורי עכביש). The roof is falling apart and crows/ravens nest
there à symbols of sadness, danger and death. The building
is crumbling and pieces of stones are falling (תשמט אבן אבן). The pillars of the building are shaking and it’s a miracle that the building is still standing. The
broken down בית המדרש symbolizes the condition of Judaism in different
places in Europe 105 years ago.
Second Stanza:
The book case for ספרי הקודש is on the floor and is bare (no books) but full of
ashes and dust. And old pieces of ספרי הקודש are in a barrel and are torn and old. The beams of
sun that come through the cracks in the building are gazing with sadness
and every corner of the בית המדרש is crying with agony (האנשה). The writer asks the walls that had protected the
Jewish people so many times and was like a shelter for the nation, why
are you standing in silence and without hope? Why do you just stand
here and cast a black shadow? Do you think that G-d left you forever and
will never return to you? Is this all that is left for you? To stand
around covered with dust and to drown in it?
Third Stanza:
The writer continues to speak to the walls and returns
and says they are like mourners who mourn in silence. He asks them are
you sad when you remember the good times in the past that are no longer
present? Do you remember the students that used to come here with sadness?
The writer then asks a question using aשיבוץ מתהילים קכ״ב: שאלו שלום ירושלים and from “יהודה הלוי : ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך ”
The writer then tells the walls that the boys who
used to learn in the confinements of these walls were at war and fought
like brave, honorable men but the enemy won à this is a symbolic war ההשכלה vs. יהדות. In his conversation with the walls, the writer
is speaking to the hearts of the Jewish people.
Fourth Stanza:
The writer returns to המדרש בית and he’s embarrassed because he understands that he took
the wrong path in life. He feels like he is standing like
a poor man who is embarrassed to ask for tzedaka (דמוי). The writer then asks, what am I crying about?
Is it because of the חרבן of the המדרש בית or is it because I’m mourning over my own חרבן? Or maybe I need to mourn over both.
The nest is now empty because
the גוזלים left à symbolize the students of בית המדרש.
1. The birds that flew to the high trees
|
2. The birds that fell onto the rocks and were injured
|
3. The birds that flew to
other fields
|
-They succeeded in their private lives (in school, work,
friendships, etc…)
-their connection to Judaism isn’t explained
-some stayed on the path of
the torah and others went on the other path of ההשכלה
|
-those who left בית המדרש because they wanted to see the world of the גויים
-but they didn’t want to leave Judaism
-after the viewed the world
of ההשכלה they were disappointed because they understood that
they could never be part of that world if they want to remain as torah
abiding Jews
-no in between
|
-they are in different
stages of assimilation
and they are still
looking for a path
-to find that path they
keep getting lost in
different fields
-maybe in the future
they will understand
that they went down
the wrong path and they will
be strong enough to return to Judaism
-or maybe they will
continue until the end
of their days down
the path of sin
|
The writer admits to being
part of the second group, the group that tried to do both but instead
they ended up falling and breaking their wings.
Fifth Stanza:
The writer admits to have
not followed the right path in life and to have had many failures and
obstacles. The writer then uses alliteration of R that expresses a feeling
of anger and sadness. In the past he separated himself from G-d and
the torah and then he began to feel that his entire life was
crumbling into little pieces. His situation because hard and miserable
and he began to fear that he might lose himself and his religion. He
was in danger of losing everything but he didn’t give up and he made himself strong and saved himself because of the
3 angels that left with him the המדרש בית and followed him on his journey in order to save
him.
1. לב שלם ובוטח
|
2. הגיון רענן
|
3. מחשבה פוריה
|
Sixth Stanza:
The writer then speaks of how he was met with strong anti-Semitism in the world of the גויים and he encountered a lot of hatred towards him. The
Jews respect the גויים but their kindness is received with disrespect. And
he now understands that basis of ההשכלה (that all men are created equal and deserve equal respect) is one giant lie. The Jew are
not equal to the גויים and don’t even receive equal respect.
So for the Jews – “ ימין ה׳ רוממה”
And for the גויים – “רוממה השקר”
What good does it do for the Jew to try to live amongst
them? I don’t agree to give up my beliefs and my religion, I won’t defile G-d’s flag (metaphor). I’m not willing to sell my בכורה for “בנזיד עדשים”!àthis is a משל that is built on a רמז from the story of Yaakov and Esav.
He says he is from Yaakov and he has the בכורה that he is unwilling to sell for “בנזיד עדשים”/the life in the ההשכלה. Yeah, in the beginning he wanted
it but why would he give up the בכורה for something so unimportant like
the ההשכלה.
The Jews are described like
midrash describes them, as sheep surrounded by wolves or lion (כפירים). And the wolves or lions want to eat the sheep.
But I choose to be with the sheep even though it seems like the lions
or wolves are stronger it is better to be with the sheep. The reason
for that is that it’s better to die (להיספות) with my nation and my people than kill and be with
the גויים. He says that he wants to be with the pure ones
and not with the murderers. He also says, G-d didn’t give me (חוננתי לא) didn’t give me fangs and claws à things that wild animals have. I don’t need to get strength from weapons or fangs and sharp
claws. Where do I get my strength from? I get it from G-d. And only
G-d can protect us and decide whether we live or die, its not up to
anyone but G-d.
Seventh Stanza:
The Jews need to separate themselves from the גויים and they need to protect themselves inside a fortress
of spiritual Judaismàjust like the lizard that protects itself from the
predator with the help of its tough skin. We need to protect out fortress
which is the המדרש בית and not allow the enemy to penetrate the walls of our fortress and capture us.
When we return to full strength (when everyone returns to the ways of
the מצוות and the torah) then we will be able to go out again
and fight our war against assimilation and this time we will succeed.
Our strength comes from G-d and not from ourselves.
People are life plants that need water or they’ll just shrivel up and die (“כל הבשר חציר”)àwater symbolizes the torah and our lives, we need
torah to survive.
Eighth Stanza:
The ways of the Jews:
|
The ways of the גויים:
|
-to sing G-d’s song and his praises in the world (תהילים)
-ומשפט צדק
-our way is the way of אמת
|
-they fight and punch and
kick
people
-they get drunk
-זנונים
|
Ninth Stanza:
The anti-Semites want to wipe the names of the Jews from ספר החיים and the writer fears that the גויים will do anything to make this happen. He also fears
that something horrible is going to happen (he wrote this before the
Holocaust!) but he is sure that the Jews will survive and they will
rise from the ashes and will continue to bring good unto this world.
They will be G-d’s messengers. The Jews from Abraham’s time until today are like “צלוחית של פליטון” that cleanse the world. The go from country to
country and they pass on a silent prayer.
Tenth Stanza:
The Jews promise the בית המדרש that it won’t fall. The Jews will rise up and they will dust away
the ashes. The writer then proposes 2 changes to בית המדרש:
- To make the walls and the
building bigger so that more Jewish people can come and learn and also make windows so that the students can see
the outside world and be more open to the world and not so closed up.
- Have both secular and Judaic
studies. This will keep the Jewish people from seeking something else
because they now have everything within the confines of the בית המדרש. But no matter what, they should always remember
that G-d s forever.
|
עַל סַף בֵּית-הַמִּדְרָשׁ
חיים נחמן ביאליק
מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי,
בֵּית-מִדְרָשִׁי הַיָּשָׁן!
סִפְּךָ אֲשֶׁר רָקַב שֵׁנִית
עָלַי נִקְרָה,
אֶרְאֶה שֵׁנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשָׁן,
אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ
הַתִּקְרָה.
מִשְׁנֶה חָרְבָּה חָרַבְתָּ
מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,
עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ
וּשְׁבִילֶיךָ דָשָׁאוּ,
אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ עַל-סִפּוּנְךָ
רוֹעֵד,
עַל-גַּגְּךָ הַנִּקְרָע
בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;
אֶבֶן אֶבֶן תִּשָּׁמֵט
וְתֻכֶּה רְסִיסִים,
עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן,
כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים.
בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ
אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה,
גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים
יִרְקְבוּ בֶּחָבִית;
נוּגוֹת בַּפְּרָצוֹת תָּצֵצְנָה
קַרְנֵי אוֹרָה,
וְאָבְלָה כָל-פִּנָּה וּבָכְתָה
כָל-זָוִית.
כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ,
קִירוֹת הַקֳּדָשִׁים!
מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט
עַם עוֹלָמִים!
לָמָּה כֹה-תַעַמְדוּ דוּמָם
וּכְנוֹאָשִׁים
תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחֹרִים,
צְלָלִים נֶאֱלָמִים?
הֲסָר לָעַד ה' מֵעַל מַשׂוּאוֹתֵיכֶם
וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם
וְלֹא-יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם?
כַּאֲבֵלִים אִלְּמִים חֶרֶשׁ
תִּתְאַבָּלוּ
וּבִיגוֹנְכֶם קְפָאתֶם
קוֹדְרִים, נֶעֱזָבִים.
הֲתִזְכְּרוּ כָמוֹנִי אֶת-הַיָּמִים
כָּלוּ?
הֲלִבְנֵיכֶם יְצָאוּכֶם
הִנְּכֶם נֶעֱצָבִים?
הֲלֹא תִשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אֲסוּפֵיכֶם
בַּמֶּרְחַקִּים –
שָׁב הִנְנִי עַתָּה מֵעֵמֶק
הֶעָכוֹר;
נִמְלַטְתִּי לְהַגִּיד
לָכֶם כִּי גָבְרוּ הַמַּכִּים,
נִלְחַמְנוּ כַגִּבּוֹרִים,
אַךְ הֻכִּינוּ אָחוֹר –
וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל
טִפּוּחֵיכֶם,
אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.
וְשֵׁנִית, בֵּית-מִדְרָשִׁי, כְּפוּף
רֹאשׁ כֶּעָנִי
וּמַשְׁמִים כָּמוֹךָ עַל סִפְּךָ אֶעֱמֹדָה;
הַאֵבְךְּ לְחֻרְבָּנְךָ, אִם-אֵבְךְּ
לְחֻרְבָּנִי,
וְאִם לִשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו אֵבְךְּ
וְאֶסְפֹּדָה?
הָהּ! קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ,
נָגֹזּוּ כַצֵּל כֻּלָּם בֵּין הָעֵצִים
הַגְּבֹהִים.
רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ
וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים;
הֲיָמוּתוּ מוֹת יְשָׁרִים? אוֹ יִמְצְאוּ
מְנוּחָה
בְּחַיֵּי נְבָלִים וְלָעַד יִשְׁכָּחוּךָ?
לֹא אָרִיתִי יַעְרוֹת דְּבַשׁ
עַל-דַּרְכִּי הַמְסוֹרָר,
מֵאָז הִפְרִידַתְנוּ הָרוּחַ הָרָעָה;
אָבַד נִצְחִי מֵה', כָּל עוֹלָמִי הִתְפּוֹרָר,
בָּאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ – אַךְ הִיא
בָם לֹא-בָאָה...
לֹא רֵיקָם שִׁלַּחְתַּנִי מִצִּלְּךָ
הַשַּׁאֲנָן –
מַלְאָכֶיךָ הַטּוֹבִים שִׁלְּחוּנִי
בַדֶּרֶךְ:
מַחֳשָׁבָה פֹרִיָּה, הִגָּיוֹן רַעֲנָן,
לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ;
אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק
הִצִּיגָנִי –
אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹקי – וֵאלֹקים הִצִּילָנִי!
וָאֹמַר: רַב-לִי לִשְׂבֹּעַ מַשְׂטֵמָה,
קִיקָלוֹן וּבֹשֶׁת תַּחַת אַהֲבָתִי.
הֲטֶרֶם אֵרֶא יַד הַשֶּׁקֶר רוֹמֵמָה?
מִי-לִי שָׁם? מַה-לִּי שָׁם? אָשׁוּבָה
לִמְנוּחָתִי.
נֵס אֱלֹקים אֱמֶת בֶּעָפָר לֹא אֲעוֹלֵל,
לֹא-אֶמְכֹּר בְּכֹרָתִי
בִּנְזִיד עֲדָשִׁים;
בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל,
מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין
כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים.
לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת
וּבְצִפָּרְנַיִם –
כָּל-כֹּחִי לֵאלֹקים, וֵאלֹקים – חַיִּים!
וּכְחֹמֶט הַמִּתְכַּנֵּס
בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו
אֶתְבַּצֵּר בְּמִבְצַר הָרוּחַ בִּדְמָמָה;
חָמוּשׁ בִּכְלִי נִשְׁקִי
אֶשְׁמֹר דַּלְתוֹתָיו –
לַמּוֹעֵד אֶתְעוֹרְרָה
וְאֵצֵא לַמִּלְחָמָה.
ה' עַל יְמִינִי! הוּא יַחְצֹב רָהַב,
וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת
אֲגַבֵּר חֲיָלִים.
רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי
הַזָהָב
שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים.
כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, יָבֵשׁ
כֹּחֵהוּ,
כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ – וְאֵינֵהוּ.
לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף
אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי,
וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים
לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי;
לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל
נוֹלַדְתִּי,
שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק,
צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקוֹחִי.
זִמְרַת נְעִים זְמִירוֹתַי
– בְּפִי כָל-הַנְּשָׁמָה
לְמִקְצֵּה הַשָׁמַיִם וְעַד
קְצֵיהֶם;
כֹּה תָסֹל הָאֱמֶת מְסִלָּתָהּ
בִּדְמָמָה,
כֵּן קוֹלוֹת אֱלֹקים מִתְפּוֹצְצִים מֵאֲלֵיהֶם;
אֵין אֹמֶר, אֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם,
וְדִבְרֵי אֱלֹהֵינוּ יָקוּמוּ
לְעוֹלָם.
גַּם-שְׁמִי אֲשֶׁר מָחוּ
מִסִּפְרָם בְּגָאוֹן
עַל-בְּלִי גֵאַלְתִּיו
בְּזִמָּה וּבְדָמִים –
הָאַחֲרוֹן עַל-עָפָר יָקוּם
מִמַּשָּׁאוֹן
וִיהִי חוֹתַם שַׁדַי בְּדִבְרֵי
הַיָּמִים.
אָז יֵדְעוּ מִי-הָיָה הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים,
שֶׁנָּדַד עִם-צְלוֹחִית
שֶׁל-פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים
וַיִּזְרֹק וַיַּז גּוֹיִם
רַבִּים עֲצוּמִים
וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר
הַשֵּׁדִים.
לֹא גֵרְשָׁם בִּקְסָמִים,
לֹא הֲדָפָם בְּנָחַשׁ,
כִּי בְּמַקֵּל וּבְתַרְמִיל וּבִתְפִלַּת לָחַשׁ.
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם!
עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה
הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת,
כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל
מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ ה' הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת
צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד
כְּבוֹד ה';
וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם
וְעַד-גְּדוֹלָם,
כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל
צִיץ – וַה' לְעוֹלָם!
תשעה באב, תרנ"ד.
|
Alef.
1. According to the Zohar, the status of Bechor carries with it responsibilities
that Esav wanted to forego, and was prepared to give the status to Yaakov
for free.
2.
הכתב והקבלה בראשית פרק כה פסוק לד
(לד) ויעקב נתן. יש בלשונינו שני מילי פעל עבר, עבר מסודר והוא פעל עתיד המהופך לעבר ע"י וא"ו פתוחה בתחלתו, ואז השם אחר הפעל, ועבר מוקדם והוא פעל הנהוג על משמרתו, ואז השם קודם הפעל (כמבואר למעלה ע"פ והאדם ידע את חוה ע"ש). לפי הכלל המאומת הזה, ממה שלא אמר הכתוב ויתן יעקב לעשו להורות על שמירת סדר הענין, כי אז היה משמעו שאחר שבועת עשו על קיום המכירה נתן לו יעקב הלחם ונזיד העדשים, כי אמנם להורות על הפוכו אמר, ויעקב נתן, הקדים שם יעקב, ויבא בפעל הנהוג, מזה ידענו בבירור כי פעל נתן פה הוא עבר מוקדם (האטטע געגעבען), ויורה כי לא נשתהה יעקב מאומה מלמלא משאלת עשו, רק מיד שביקש עשו ממנו להלעיטני וגו' נתן לו יעקב כאות נפשו לאכול ולשתות, וכאשר מלא בטנו כסובא וזולל התחיל לבזות ענין הבכורה, ובזה מצא יעקב מקום לדבר אליו ולהודיעו שמסבת בזיונו הבכורה אינו ראוי באמת אלי' ונסתלקה ממנו ובאה ליד יעקב, והוא הנכלל באמרו אליו מכרה כיום את וגו' כמבואר למעלה, ומצאתי במכדרב"י
(ד' קל"ט) יתיב ר"ש ושאר חברי', עאל קמיה ר"א ברי' א"ל לר"ש מלתא רבתא בעי למבעי קמך בענינא דיעקב ועשו, איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין לי' בכירותא דילי', ועוד דאמר עשו ויעקבני זה פעמים, א"ל בהדין שעתא אתון חייבין לקבלא מלקות דהאמנתון לפתגמין דעשו ושקרתון לפתגמין דיעקב, דהא קרא אסהיד עליו ויעקב איש תם, ותו כתיב תתן אמת ליעקב, אלא כך הוא ענינא דיעקב ועשו, בגין דעשו הוי סני לבכירותא בקדמיתא והוי בעי מני' דיעקב דלסבה לי' אפילו בלא כסף, הה"ד ויאכל וישת ויבז עשו את הבכורה ע"כ. מבואר היטב שהדברים האלה בנויים ע"ד הלשון שהזכרנו מקדימת השם לפעל הנהוג, אשר יורה על העבר המוקדם ולכן מביא ראיה מקרא דויעקב נתן וגו'. ואף שהוזכר בסוף הענין, כל הרגיל בדרכי המקראות ידע כי הוא דבר הנהוג הרבה להזכיר בסוף דבר פרטי אף שבאמת היה בתחילת הענין, ומכש"כ שהכתוב גילה לנו זאת בקדימת שם יעקב לפעל נתן, שהוא עבר מוקדם, להורות שנתינת הלחם והנזיד היה מוקדם, דאל"כ היה אומר בפעל מסודר ויתן יעקב. הלא מצאנו יותר מזה בענין הספור מה שהיה בינו ית' למשה בימי הגבלה קודם מתן תורה, שהתחלה התורה לספר מקצת ממנו בפרשת יתרו, ושיירה חלק גדול ממנו וכתבה בסוף פרשת משפטים, ואל משה אמר, כמ"ש רבינו שלמה יצחקי שם בשם רבותינו, וכן השמיט קרא מתחלה להודיע מין הנזיד, ובסוף הענין הודיע שהיה עדשים. - ויתכן לתת טעם להתעקרות המקרא ונכתב שלא במקומו בסוף הענין להורות שלא היה בזיונו במעלת הבכורה בשעה זו לבדה כשהיה עיף ויגע ומתאוה לאכול, ואח"כ התחרט ע"ז, אבל גם אחר גמר המעשה כאשר כבר מלא את נפשו המתאוה, לא נשתנה דעתו עליו להראות כי מעלת הבכורה בזויה בעיניו. ולא יתעקש אדם בזה כ"א מחסרון ידיעה או מדרך העקשות, וכל אוהב אמת יודה על האמת ויתן ליעקב האמת:
מלבי"ם בראשית פרק כה פסוק לא
(לא) ויאמר יעקב. אחר שראה יעקב שאין הבכורה נאותה אליו, אמר מכרה כיום, ר"ל כפי שאתה מתנהג היום ואתה מבזה את הבכורה ואינך רוצה בה, מכרה אותה לי, והיה ראוי מכרה בקמץ חטף כי הוא מגזרת פעול, ואמר מכרה שהוא כעין שם, ר"ל שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך מתנהג בה, וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו לים ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו רק כמציל מן ההפקר:
3. See the underlined portion of HaKetav VeHaKabbala above.
Beit.
1.א. When there are names
or descriptions that appear
superfluous because we
have already been informed about them previously, RaShI interprets the terms as
describing qualities of the people or the places
being mentioned.
ב.
1) פרק יג פסוק ה
ד"ה ההולך את אברם: מי גרם שהיתה לו זאת
- הליכתו עם
אברם.
|
| |
ב.
|
השווה לדבריו כאן
את דבריו במקומות הבאים:
בראשית כ"ה כ':
ד"ה בת בתואל
מפדן: בת בתואל מפדן ארם אחות לבן - וכי עדיין
לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן
ארם? אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות
רשע ומקומה אנשי רשע - ולא למדה ממעשיהם.
בראשית י"ח א':
ד"ה ממרא: הוא
שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו
(בראשית רבה).
שמות י"ח ה':
ד"ה אל המדבר:
אף אנו יודעין שבמדבר היה, אלא בשבחו של
יתרו דיבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם
ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע
דברי תורה.
דברים א' ד':
ד"ה סיחון... אשר
יושב...: (ספרי) אילו לא היה סיחון קשה והיה
שרוי בחשבון היה קשה שהמדינה קשה, ואילו
היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה
שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה
קשה.
מהי הדרך המשותפת בכל המקומות
האלה בפתרון הקושי?
|
|
Another example from Parashat
Lech Lecha:
בראשית פרק יד פסוק יב
וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:
רש"י
(יב) והוא יושב בסדום - מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום:
2.א.
בראשית פרק כה
(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
The
verb appears twice in the same verse, leading RaShI to interpret the
word as doubly excessive.
ב. It is a passive causative form relating to HaShem Who responds. The presumption is that in order to
cause HaShem to Respond positively, excessive effort will be entailed.
ג.
Lest one think that the root עתר is exclusively
associated with prayer, RaShI shows that it can be used in connection
with other contexts, although
clearly in the instance of Beraishit 25:21 it means intensive prayer.
ד.
If the individual is really an enemy, then all acts of love and emotional
connection are false.
3. ChaZaL
are suggesting that the spiritual tendencies of Yaakov and Eisav respectively were already in evidence in
utero.
4. Be’er Yitzchak’s question can be answered by pointing out that Rivka receives
an extensive conceptual answer from HaShem regarding her query. Usually,
as in the case of the prayers to conceive being answered, Divine Answers to prayers take the
form of some sort of physical phenomenon rather than a type of Revelation
with a specific long-term answer.
בראשית פרק כה
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְקֹוָק:
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
5. The Midrash understands the spelling גיים to suggest powerful,
accomplished, individuals representing the two cultures that are being
anticipated, Judaism and Rome. Rebbe and Antoninus Kaisar are
mentioned numerous times in the Talmud as interacting with one another and therefore they come to individually
represent the nexus of
the descendants of Yaakov and Eisav.
6.א.+ב.
שפתי חכמים
(צ) פירוש שאין הכוונה בזה להודיע לה מה שיש במעיה, שהרי כבר אמר שני גוים בבטנך, רק הכוונה הוא להודיע לה איכות הגוים שבבטנה מה היא, ואומר שבעודם במעיה בטרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג, זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעיה, ולכן כתב במקום יפרדו שהוא לשון עתיד נפרדים שהוא לשון בינוני, לומר שכבר הם נפרדים במעיה. (רא"ם):
וא"ת הרי מצינו בספרי שאין יצר הרע שולט באדם במעי אמו כדכתיב (לעיל ח, כא) מנעוריו פירוש משננער ממעי אמו. הגור אריה פירש שאין האדם מתאוה ביצר הרע לחטוא קודם שנולד, אבל מה שעשו רץ ומפרכס בעבירה לפני עבודת אלילים, זה היה בטבעו רצה להתדבק במינו ע"ש:
7.א.+ג.
שפתי חכמים
(ק) כלומר לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא וכו', ומ"ם מלאום כמו מכל מלמדי (תהלים קיט, צט). שהוא כמו מן ולא יותר ממנו, כלומר שהאחד יקח האומץ מחבירו. וצור הוא מלכות עשו:
ב. And the LORD
Said unto her: Two nations are in thy womb, and two peoples shall be
separated from thy bowels; and the one
people shall be stronger than the other people; and the elder shall
serve the younger.
This could be a relative term, i.e., they both will be strong, with
one stronger than the other. But RaShI chooses to understand the concept
as each nation will be an opposite contrast to the other.
8.א.
שפתי חכמים
(ו) מדכתיב יודע משמע דבר שצריך חכמה, דאל"כ היינו איש שדה. ועי"ל דאיש ציד הוא היפך של איש תם כמו שאיש שדה היפך של יושב אהלים, ואי היה פירושו צד חיות לא הוה היפך של איש תם דאפשר הוא דאיש תם נמי יכול לצוד חיות:
ב.
בראשית פרק כז
(ג) וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד:
רש"י
וצודה לי - מן ההפקר ולא מן הגזל:
גור ארי'
[ד] שאל תאכיליני נבילות. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, (ששאל
את אביו על אודות הפרשת המלח והתבן) היה צריך יצחק להזהירו, שהיה מתיירא שמא ימהר לכיבוד אב ואם, ומתוך זה ימהר בבדיקה ולא יבדוק בכוונת הלב ובמתון. לפיכך הזהירו שיבדוק הסכין יפה במתינות, ולא יחוש על כבודו:
[ה] מן ההפקר. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות, היה צריך להזהירו שלא יצוד חיות ועופות בסמוך לעיר, כההיא דתנן מרחיקין מן העיר, דלאו ודאי גזל הוא, והיה יצחק סבור שמא יעלה על דעתו שכבוד אב ואם דוחה אסור דרבנן, דהיינו ספק גזל - דדבריהם, ולפיכך הזהירו שגם זה לא יעשה, אלא ירחיק מן העיר. אי נמי דהכא הוצרך להזהירו טפי באזהרה יתירה על השחיטה ועל הגזל, מפני שאם יהיה חוטא בשגגה לא תבא הברכה, כי אין הקב"ה עם החוטא אף על גב שהוא בשגגה, ולכן היה מזהירו, אף כי היה בחזקת כשרות אצלו, הזהירו שלא יטעה שיהיה סבור שהוא הפקר ולא יהיה הפקר, וכן על השחיטה לבדוק יפה הסכין ולא יטעה:
Gimel.
מלאכי פרק א
(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם־אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם־אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְקֹוָק צְבָקוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת־שְׁמֶךָ:
A son honoureth his father, and a servant his master; if then I be
a Father, where is My Honour? and if I be a Master, where is My Fear? Saith the LORD of Hosts unto you, O priests,
that despise My Name. And ye say: 'Wherein have we despised Thy Name?'
אבן עזרא
(ו) בן יכבד אב - בשכל הלב ידוע כי הבן חייב לכבד האב והעב' מוכר' מאדניו ותשוב' במה בזינו:
1. It is unclear which
noun is the subject and which the object, i.e., does the phrase imply
that the older will serve the younger, or the younger will serve the
older?
2. Whereas the Ibn Ezra decides that the phrase can only be
interpreted in a single way, Abrabanel maintains that both interpretations are correct since over the course
of history, at times one interpretation will reflect what is going on,
and at other times the other interpretation will apply.
Since in the previous phrase,
בראשית פרק כה
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
And
the LORD said unto her: Two nations are in thy womb, and two peoples
shall be separated from thy bowels; and
the one people shall be stronger
than the other
people; and the elder shall serve the younger.
there
is no clear indication which of the two will have the upper hand, it
stands to reason that the subsequent phrase also does not make a specific
commitment regarding who
will serve whom.
(Abrabanel
implies that Rikva got it completely wrong when she attempted to advance
Yaakov’s standing vis-à-vis Eisav, since the prophecy that she received was not conclusive
one way or the other, other than to say that there will eventually be some type of inequality.)
Posts
No comments:
Post a Comment