Bo 5729 “The Plague of Locusts”
שמות פרק י
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:
(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְקֹוָק:
(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה־אָמַר יְקֹוָק אֱלֹקי הָעִבְרִים עַד־מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
(ד) כִּי אִם־מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:
(ה) וְכִסָּה אֶת־עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת־הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת־יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן־ הַבָּרָד וְאָכַל אֶת־כָּל־הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה:
(ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל־הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:
(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְקֹוָק אֱלֹקיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
(ח) וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־יְקֹוָק לָנוּ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְקֹוָק עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
(יא) לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה: פ
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת־כָּל־ עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:
(יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּהוּ עַל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיקֹוָק נִהַג רוּחַ־קָדִים בָּאָרֶץ כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת־הָאַרְבֶּה:
(יד) וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא־הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה־כֵּן:
(טו) וַיְכַס אֶת־עֵין כָּל־הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת־כָּל־עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל־פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא־נוֹתַר כָּל־יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיקֹוָק אֱלֹקיכֶם וְלָכֶם:
(יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיקֹוָק אֱלֹקיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה:
(יח) וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל־יְקֹוָק:
(יט) וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק רוּחַ־יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת־הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:
(כ) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
Alef.
See the text attached below.
A comparison of the Makkot in terms of Abrabanel’s observations:
מאיפה באה המכה?
|
פחד פרעה ועבדיו
|
מכה
|
מהמים
|
שמות פרק ז
(כב) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָקכג) וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וְלֹא־שָׁת לִבּוֹ גַּם־לָזֹאת:
|
דם
|
מהמים
|
שמות פרק ח
(יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת־לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: ס
|
צפרדע
|
מעפר הארץ
|
(טו) וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה וְלֹא־שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק: ס
|
כנים
|
מהארץ
|
(כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת־לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם: פ
|
ערוב
|
מהארץ
|
שמות פרק ט
(ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא־מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד־אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־הָעָם:
|
דבר
|
מעפר הארץ
|
(יב) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה: ס
|
שחין
|
מהאויר ??!
(לא הי' חושך)
|
(כ) הַיָּרֵא אֶת־דְּבַר יְקֹוָק מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת־עֲבָדָיו וְאֶת־מִקְנֵהוּ אֶל־הַבָּתִּים:
(לד) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו:
(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד־מֹשֶׁה:
|
ברד
|
מהאויר
(הי' חושך)
|
שמות פרק י
(ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְקֹוָק אֱלֹקיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
(ח) וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־יְקֹוָק לָנוּ:
(י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְקֹוָק עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת־טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:
(יא) לֹא כֵן לְכוּ־נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
(טז) וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:
(יז) וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת־הַמָּוֶת הַזֶּה:
(כ) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
|
ארבה
|
מהאויר
הי' חושך
|
(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם־טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:
(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיקֹוָק אֱלֹקינוּ:
(כו) וְגַם־מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת־יְקֹוָק אֱלֹקינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא־נֵדַע מַה־נַּעֲבֹד אֶת־יְקֹוָק עַד־בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:
(כז) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת־לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:
|
חושך
|
מהאויר
הי' חושך (קרה בלילה)
|
(לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם־אַתֶּם גַּם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְקֹוָק כְּדַבֶּרְכֶם:
(לב) גַּם־צֹאנְכֶם גַּם־בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם־אֹתִי:
(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל־הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן־הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
|
בכורות
|
Beit.
1. According to the Peshat, in 10:1-2, HaShem Tells Moshe to go to Pharoah despite the fact that he really does not have any free choice at this point to decide whether or not to let the Jews go. However, there is no mention of the plague of locusts with which Moshe threatens Pharoah. One could conclude that Moshe made the type of plague on his own, rather than carry out orders that he was specifically given by HaShem.
2. RaMBaN assumes that the reason why the Tora didn’t relate what Moshe was Told by HaShem before going to Pharoah was for literary purposes, i.e., the narrative would be unduly ponderous if for each plague all of the information was given and repeated—what HaShem Said to Moshe, followed by what Moshe said to Pharoah, followed by the carrying out of the threat. Consequently Moshe was indeed following HaShem’s Orders, whether the text states so or not.
From the end of Chizkuni’s comments, it would appear that Moshe did make up the plague of Arbeh and that HaShem Carried out what Moshe decided should come next in the series of plagues.
3. With respect to the different plagues, there are inconsistencies in how they are presented:
מסופר מה קרה
|
משה אומר לפרעה
|
ה' אומר למשה
| |
ז:יט-כה
|
x
|
ז:טו-יח
|
דם
|
ח:א-יא
|
x
|
שם כו-כט
|
צפרדע
|
שם יג-טו
|
x
|
ח:יב
|
כנים
|
שם כ-כח
|
x
|
ח:טז-יט
|
ערוב
|
שם ו-ז
|
x
|
ט:א-ה
|
דבר
|
שם י-יב
|
x
|
שם ח-ט
|
שחין
|
שם כ-לה
|
x
|
שם יג-יט
|
ברד
|
שם יב-כ
|
שם ג-יא
|
י:א-ב
|
ארבה
|
שם כב-כט
|
x
|
שם כא
|
חושך
|
יא:י; יב:כט-לב
|
(ד:ככ-כג???)
|
יא:א-ט
|
בכורות
|
3. a. With respect to the blood on the doorposts, the initial instruction is very general:
שמות פרק יב
(יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא־יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
When it comes time for Moshe to transmit the Divine instruction to the people, far more detail is supplied, which it is logical to think was initially given by God so that Moshe would know what to tell the people:
(כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־ הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ עַד־בֹּקֶר:
(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת־מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת־הַדָּם עַל־הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל־ הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל־בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:
b. Concerning the description of how to observe Pesach, initially far more detail is given in the Tora:
שמות פרק יב
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:
(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא־יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל־נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
(כ) כָּל־מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
Later, when instructions are given for the annual observance of Pesach, far less detail is offered:
שמות פרק יג
(ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:
(ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא־יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל־גְּבֻלֶךָ:
5. In Yoel 1, a plague of insects, including locusts, is predicted:
That which the palmer-worm hath left hath the locust eaten; and that which the locust hath left hath the canker-worm eaten; and that which the canker-worm hath left hath the caterpiller eaten. He hath laid my vine waste, and blasted my fig-tree; he hath made it clean bare, and cast it down, the branches thereof are made white. The field is wasted, the land mourneth; for the corn is wasted, the new wine is dried up, the oil languisheth. Be ashamed, O ye husbandmen, wail, O ye vinedressers, for the wheat and for the barley; because the harvest of the field is perished. The vine is withered, and the fig-tree languisheth; the pomegranate-tree, the palm-tree also, and the apple-tree, even all the trees of the field, are withered; for joy is withered away from the sons of men. The grains shrivel under their hoes; the garners are laid desolate, the barns are broken down; for the corn is withered. How do the beasts groan! the herds of cattle are perplexed, because they have no pasture; yea, the flocks of sheep are made desolate. Unto Thee, O LORD, do I cry; for the fire hath devoured the pastures of the wilderness, and the flame hath set ablaze all the trees of the field. Yea, the beasts of the field pant unto Thee; for the water brooks are dried up, and the fire hath devoured the pastures of the wilderness.
Since as part of the opening to this chapter, Yoel 1:3, it is mentioned that this will be an event that will be recounted not only to one’s children, but also to the grandchildren and great-grandchildren, “Tell ye your children of it, and let your children tell their children, and their children another generation”, this calls to mind the multi-generational invocation associated with the Egyptian plague of locusts, a prediction unique to this particular plague:
Shemot 10:2
And that thou mayest tell in the ears of thy son, and of thy son's son, what I have Wrought upon Egypt, and My Signs which I have done among them; that ye may know that I Am the LORD.'
6. In Shemot 10:2 cited above in answer 5, HaShem Stresses that these are His Signs and Wonders. This would lend support to RaMBaN, that the locusts were by HaShem’s Design, rather than that of Moshe, as is suggested by Chizkuni.
Gimel.
1. The problem in the text is Moshe’s abrupt taking leave of Pharoah. It would be expected that when a person has an audience with a monarch, he awaits being given permission to leave before walking out. 10:6 implies that once Moshe was finished delivering the Divine Message, he simply turned away and left.
2.+ 3. According to the first two commentaries, Moshe was giving the Egyptians an opportunity to consult about how to proceed, since the plague of hail had already left them in a very difficult state.
RaMBaN, being consistent with his view that all of the details are not mentioned each time there was a plague, suggests that Moshe always walked out immediately after delivering his message. The only reason why the Tora notes it in this instance is because he is called back once the Egyptians have discussed the situation. Obviously if there is need to call him back, he must have left just before.
Daled.
1. Since when Moshe had come to talk to Pharoah, the Tora stated (10:3) “And Moshe and Aharon went in unto Pharaoh…”, why when it is time to leave, only Moshe is mentioned?
2. Although both Avraham and Yitzchak go up Mt. Moria (Beraishit 22:6) “And Avraham took the wood of the burnt-offering, and laid it upon Yitzchak, his son; and he took in his hand the fire and the knife; and they went both of them together,”, only Avraham is mentioned as coming down the mountain (Ibid. 19) “So Avraham returned unto his young men, and they rose up and went together to Beer-sheba…”
3. The verse in Beraishit 22 demonstrates that just because one individual is singled out, i.e., Avraham, does not mean that the other individual, Yitzchak, isn’t also doing the same thing. So too, despite the fact that the text only mentions Moshe, it can be assumed that Aharon is doing the same thing. Therefore “VeChen” is used to indicate that it is a parallel circumstance. And lest you think that in fact for some reason only Moshe left Pharoah, leaving Aharon standing there, the fact that when they are called back in Shemot 10:8, Aharon is mentioned as returning, demonstrates, “attests” = “HaEid”, that Aharon must have left with Moshe, if he is now coming back to Pharoah together with him.
Heh.
1. Words of Pharoah’s servants: (10:7)
And Pharaoh's servants said unto him: 'How long shall this man (Moshe) be a snare unto us? Let the men go, that they may serve the LORD their God. Knowest thou not yet that Egypt is destroyed?'
Words of Moshe: (10:3)
And Moshe and Aharon went in unto Pharaoh, and said unto him: 'Thus saith the LORD, the God of the Hebrews: How long wilt thou (Pharoah) refuse to humble thyself before Me? let My People go, that they may serve Me.
2. Words of Pharoah: (10:11)
Not so; go now ye that are men, and serve the LORD; for that is what ye desire.' And they were driven out from Pharaoh's presence.
Pharoah is agreeing to let them go to worship HaShem, but he is resisting saying that this is in accordance with his will; it is what they want to do and so he is allowing it. He personally continues to be against the idea.
Vav.
Other examples the Tora may be preserving ancient practices:
a. Kohanim and Leviim serving in the Mishkan/Beit HaMikdash involved only adult males.
b. According to RaMBaM in Moreh Nevuchim (3:32) , the institution of Korbanot was a holdover from earlier times.
c. According to RaMBaM in Moreh Nevuchim (part 3), many aspects of ritual law were intended to negate idolatrous practices that may no longer be followed.
d. The institution of slavery is widely held in disrepute today, yet the Tora appears to legitimize it to a certain degree.
Zayin.
Perhaps NeTzIV and Cassuto take their cue from the usage of the word “VeAta” (and now) at the beginning of v. 17. In other words, there isn’t a moment to lose. As opposed to the other plagues when Pharoah calls Moshe in after the fact, and it’s a matter of simply restoring the situation to what it was previously—before the water turned to blood, before there were bodies of frogs all over, before lice attacked people and animals, before there were wild animals threatening everyone, etc., this time there was a situation that was progressively more destructive and Pharoah is attempting to “stop the bleeding” as soon as possible.