Parshat Noach

http://www.nechama.org.il/pages/275.html

Berashit answers

Beraishit 5722
Alef.

1.  The problem is that according to v. 28, man is entitled to “rule” over animal life, yet according to v. 29, this does not seem to include killing and eating animals.

בראשית פרק א

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

2.  a. Sanhedrin 59a: Everything but animal flesh.

   b. RaShI: Green grasses.

c.  RaMBaN: Man is to eat specifically those things that contain seeds from which new   plants and trees can be grown.

d.  ShaDaL: not only grasses and fruits, but animal meat as well.

3.  RaShI: Since Noach is told that animal meat is not like “Yerek Eisev”, that means that until that point, all “Yerek Eisev” was designated as food for man.

   RaMBaN: The Tora text  explicitly mentions grasses that have seeds from which to grow new plants and fruits that have seeds from which to grow new trees, to the exclusion of plain grasses that do not have seeds.

4.  1) Noach was given permission to use animal meat because otherwise the human species would have died out since all plant life had been destroyed in the flood.

   2) Even once animal meat is permitted, it is only the flesh and not the “soul”=blood of the animal. Consequently, Shechita allows most of the blood that sustains the animal’s life to drain out.

5.  According to ShaDaL, the terminology “U’Redu” (rule) means that the animals can be eaten.  He claims that the fact that this is only explicitly stated with respect to Noach, but not Adam HaRishon, can be explained by noting that “U’Redu” is an explicit granting of permission to eat animals.  The weakness of this interpretation is that it seems that “Ikar Chaser Min HaSefer”, i.e., something as fundamental as permission to eat animal meat should be explicitly stated rather than subtly hinted at.  ShaDaL states that the fact that it was not explained explicitly to man was an Attempt on God’s Part to discourage/limit man’s blood-thirsty tendencies. However, once the world was filled with violence to the extent that God Decides to bring a Flood to destroy it, there is no fear that discussing killing animals will engender an increase in overall violence.

6.  It would seem that the text would be counter to the interpretation of ShaDaL, since if God has to explicitly tell man what he can eat, and eating meat is left out, then it is difficult to claim that it was permitted at this point. It would seem that RaMBaN reads the verses most closely when he draws a distinction between the fruits and vegetables that man is allowed to eat (those that bear seeds) in contradistinction to what animals are allowed to eat (only those that do not bear seeds).

Beit.

1.  Perhaps being a vegetarian corresponds to a higher spiritual plane that mankind demonstrated it was not on not only due to the sin in the Garden of Eden, but also throughout all of the generations leading up to the Flood. In the same manner that RaMBaM says in the Guide that man had to be gradually weaned from animal sacrifice, and Jonathan Sacks, based upon the 2008 book by Thaler and Sunstein entitled “Nudge”  (http://www.chiefrabbi.org/ReadArtical.aspx?id=1726 ) claims that man had to be gradually weaned from the concept of slavery, so too perhaps man could not immediately live as a vegetarian, but had to gradually come around to the idea.

2.  The proof from Yechezkel is in order to demonstrate that no “good” goes unrewarded, even if the perpetrator of the good is generally a reprehensible individual. Therefore in exchange for Noach’s exceptional efforts regarding saving the species of animals so that the different lines could survive the Flood and begin again to inhabit the world, he as a representative of all human beings was given the right to consume animal flesh. But does it follow that an entire species should be given an eternal benefit over a collection of other speci for an action that a particular ancestor performed? Furthermore, for a particular area of the world to be included as part of an emperor’s empire  does not appear comparable to a significant change in how species overall interact with one another.

3.  It would seem that RaDaK is following RaMBaN’s lead, when the latter wrote, “because Noach saved some of them (the animal world) for the sake of preserving their species, permission was granted to people to Shecht and eat because their preservation was due to him.”

Gimel.

1.  RaShI is trying to reconcile verses 28 and 29:

כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

If man is to rule over the animal world, why can he not eat animals? RaShI therefore emphasizes that as far as eating is concerned, at this point in time, prior to the Flood, man and animals are equal in that they must both be vegetarians.

In the Alon HaDeracha, Nechama quotes a Machloket between the MaHaRaL and the Levush regarding whether the second “Lachem” in 1:29 causes RaShI to make his comment. The above would then follow the Levush’s train of thought.

2.  From RaShI’s formulation it is implied that man is restricted from killing animals in order to eat them—the Noachide prohibition of Ever Min HaChai (taking the limb from a living animal) is considered in Sanhedrin 56b to have originated already in the Garden of Eden, predating Noach himself by ten generations—but if an animal would die either from natural causes or due to the aggression of another animal, then meat would be permitted to man already prior to the Flood.

3.  In light of 2 above, perhaps the converse, i.e., if a person would die of natural causes (this assumes that prior to the sin in the Garden of Eden man was still mortal, the view of RaMBaM, as opposed to RaMBaN who posited that prior to the sin, man was immortal, precluding the possibility at this point in time that a human being would die) animals were still not permitted to consume a human carcass.

4.  The end of Beraishit  9:3, “KeYerek Eisev”,  confirms RaShI’s interpretation  that prior to the Flood, man essentially was restricted to being a herbivore, and it was only post-Flood that animal meat became as permitted as grasses.

Breshit Questions

http://www.nechama.org.il/pages/274.html

Sukkot answers

Emor 5720 (Sukkot)
Alef.

ויקרא פרק כג

(לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:

(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק     בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם     וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:

(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:

(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:

(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם:

(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

במדבר פרק כח

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:

(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

(ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:

(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיקֹוָק:

(ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ

(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:

(י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: ס

(יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(יב) וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:

(יג) וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(יד) וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

(טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיקֹוָק עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: ס

(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:

(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:

(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

(כ) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ:

(כא) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:

(כד) כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:

(כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס

(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:

(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:

(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ

דברים פרק טז

(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:

(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ:

(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: ס

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ:

(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: פ

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק רֵיקָם:

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: ס

Akeidat Yitchak, Parashat Emor, Shaar 67, daf 133b, notes that whereas Pesach involves a single day, the first, which requires the person to be in the place where Korbanot are sacrificed (Devarim 16:7) Sukkot requires the person to be in the place of sacrifices seven days (VaYikra 23:40-41). Even if sacrifices would be offered for seven days both during Pesach (BaMidbar 28:18-23), this would be done by the Kohanim on behalf of the Tzibbur, without requiring the people to remain in the place where the Pesach sacrifice was offered. However on Sukkot, in addition to the sacrifices being offered by the Kohanim for seven days ( VaYikra 23:36), there was a separate requirement for the people to remain and rejoice before HaShem for seven days.

Beit.

1. להיות נפשם מתפעלת בהם לטובה תמיד. The myriad actions that the Tora Commands man to carry out are intended to positively influence his soul constantly. (The Chinuch contends that external actions become internalized and thereby form and influence one’s spirit and values. The more actions one is Commanded to do, the greater the chance that the person will be positively influenced in this manner.)
      ומתוך פעלו זה תמיד, ייחד כל מחשבותיו לטוב. Chinuch uses as an example Tefillin that lie atop one’s brain and point towards one’s heart, indicating that wearing Tefilling constantly (in the times of the Talmud, men would wear Tefillin all day, taking them off only when they had to spend time in an inappropriate environment, like a bathroom or bathhouse) would constantly serve as a positive influence to one’s thoughts and emotions.
2.  The first reason that Chinuch gives for the Mitzva of Daled Minim is that when anyone sees these branches and fruit, they immediately feel happy. This is to combat the potential for Simcha at this time of year generated by the harvest to not be LeShem Shamayim, but rather as the result of material comfort and accomplishment. Consequently, constantly holding the Daled Minim (as in the case of Tefillin, during the Talmudic period the Talmud states that holy individuals would take their Four Species wherever they would go), would serve to positively guide one’s thoughts as to the proper source of happiness at this time of year.
The second reason  offered by Chinuch is the individually, each of the Minim represents a part of the human body that should be directed to positive service of the Creator and prevented from causing inappropriate thoughts and actions, i.e., the heart, the spine, the eyes and the lips.
The basic difference between the two reasons would appear to be whether the Four Species should be viewed as a single “bouquet” with a single purpose (first reason) or as individual elements each directed at another area of behavior and activity in need of guidance and control.

Gimel.

1. a) According to the rule that an interpretation should not be given that flies in the face of the simple meaning of the text, how can the Rabbis ignore the fact that “הדר” means beautiful rather than what they attribute to the word, e.g., that the fruit remains upon the tree from season to season without rotting?

b) The Rabbis themselves, based upon the simple meaning of “הדר”, insist that the Etrog as well as each of the other species, be in a state of beauty/freshness . Consequently it does not make sense to interpret the word in an entirely different context if the simple meaning is necessary for the Halacha that they themselves are promulgating. If the word were superfluous, then it would be subject to reinterpretation via Derasha. But obviously if Halachot are derived from the word’s simple meaning, it is necessary for itself and not for alternative interpretations.
c) The very assumption that it can be proven from these interpretations that we are referring specifically to an Etrog is difficult in light of how far afield such interpretations are from the simple meaning of the word.
2.   The phrase in the verse “פרי עץ הדר” utilizes the word “הדר” as an adjective, rather than a verb. Yet the Rabbis’ interpretation assumes that it is a verb, i.e., a fruit that dwells on its tree (from season to season.)
3.   RaMBaM understands that the assumption that the fruit that the Tora is requiring for the Four Species is an Etrog, belongs to the category of Halacha known as “Halacha LeMoshe MiSinai”, i.e., laws that  have no true basis in the biblical text, but were assumed to be revealed to Moshe as part of Tora SheB’Al Peh when he received the written text (or at least portions of it—see Gittin 60b) on Sinai. Consequently, the verse clearly uses the word “הדר” as “beautiful”; however, when pressed to provide “proofs” (perhaps it would be better to call these “indicators”)  that the fruit in question is indeed an Etrog, the Rabbis use Rabbinic license to interpret the words, even if these interpretations are contrary to the simple meaning of the text. As long as they are not actual proofs, but the tradition is free-standing in its own right, there is no contradiction.
4.   The topic “an eye for an eye” according to the simple meaning of the text, means that  someone who causes personal injury to someone else should be punished in the same manner.

ויקרא כד

יט וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. 

כ שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן--כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. 

כא וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת.

However the Halacha LeMoshe MiSinai insists that monetary damages be assessed and that the principle of lex talionis is never applied. While the two issues are comparable with respect to the Bible not clearly stating what the Halacha is, in the case of the Etrog, the identity of the fruit is unknown because the Tora’s phrase is so general, whereas in the case of personal injury, the traditional interpretation is contrary to the simple meaning of the text.
5.  As compared to the Sifra that RaShI quotes, in which an alternative reading to the term “הדר” is given without any reference to logic, RaMBaM attempts to logically demonstrate that the verses dealing with the topic of personal injury can logically be interpreted to support the idea that corporeal punishment is not applied but rather only monetary compensation. This is in contrast to the homiletical interpretations of the Sifra.
R. Yehuda HaLevi, in the Kuzari in two out of three of his arguments, does not even resort to verses, but presents a purely logical argument for monetary compensation in these cases. He does cite a verse at the end of his presentation.
Ibn Ezra records a debate between a Karaite, Ben Zuta, and Sa’adia Gaon regarding this matter in which the Gaon demonstrates that what the Karaite thinks is the simple meaning of the text is not so in light of parallel verses in other parts of the Tora. The commentator also refers to the Oral Tradition’s definition of the issue as monetary compensation.
The section of the Talmud that is quoted uses verses to logically and philologically demonstrate that monetary compensation is required in these cases. The readings of the verses are all literal, not forced in the manner of the Sifra regarding the Etrog.
(However it seems to me that the two cases are not comparable. Legal matters with respect to monetary concerns and compensation per force has to be logical, which is not the case in terms of Commandments between man and God which are inherently ritualistic, i.e., the basic difference between Mishpatim and Chukim, with the former making sense and the latter constituting in essence Gezeirat Melech. How does one logically debate the merits of the Etrog over another fruit when it comes to fulfilling the Commandment of the Four Species?)

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק א' הלכה ג', ה', ו':

וזה שנאמר בתורה: "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו", אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, לפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון אברים או לחבלות יש בו כופר... ומניין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין" תשלומין הוא? שנאמר בו "חבורה תחת חבורה", ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף... רק שבתו יתן ורפא ירפא", הא למדת ש"תחת" הנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר איברים. ואף על פי שדברים אלה נראין מעניין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבנו ועד עכשיו.

  כוזרי, מאמר ג' סעיף מ"ו-מ"ז:

אמר הכוזרי: הלוא עונש הנזק מפרש בתורה במה שאמר "עין תחת עין" ו"כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"?
אמר החבר: והלוא נאמר בסמוך לזה "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", הלוא זה הכופר. והלוא לא היה אומר: מי שהכה סוסך, הכה סוסו! כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך, אין אומרים לו: קח ידו, שאין בזה תועלת בכריתת ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל מ"פצע תחת פצע" ו"חבורה תחת חבורה", איך נוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחד מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו? ואיך נקח עין שאין לו אלא עין אחת כופר עין מי שיש לו שתי עינים, ויישאר האחד סומא, והשני בעין אחת, והתורה אמרה "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"?...

והשווה לדבריו ראב"ע, שמות פרק כ"א פסוק כ"ד:

ד"ה עין: אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חברו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו. ויותר קשה הכוויה והפצע והחבורה. כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא: והלוא כתוב במקום אחר "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו". והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן יינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו: "כאשר עשה ייעשה לו". והגאון השיב: הנה שמשון אמר "כאשר עשו לי כן אעשה להם" (שופטים ט"ו י"א). ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני, מה יהיה עונשו. והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין, פיקח - מה ייעשה לו. כי העני ייתכן שיעשיר וישלם. רק העיוור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה. אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין, ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כופרו. ואמר הגאון כי יש שן שהעונש שלו מעט אם יהיה המוכה נער. כי אם ייכרת עוד יחליף. והזכיר היד כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל שהיא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל האדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב. כי כאשר יכה אדם חברו או יכנו בעין, שהוא עומד כנגדו, או בפה, שעומד כנגדו וישבור שיניו. או ביד, שבה ילחם או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.

ובמקומנו פסוק י"ט:

ד"ה כן יעשה: ואמר שמשון "כן עשיתי להם". והגאון הביא ראיות משיקול הדעת כי לא ייתכן להיות שבר תחת שבר כמשמעו, כי הראשון בא בלא כוונה, ואיך ייתכן לעשות שבר כמוהו? ואם הוא במקום מסוכן, הנה ימות. וכן בעין. ומי שסר שלישית אור עינו איך יוכל לעשות כן בעין החובל? על כן דברי הקבלה אמת ,כי פירוש כל אלה שיש עליו כופר, וראוי להוציא עינו, אם לא יפדנו. ואם טענו עלינו אם היה החובל עני ותשובתנו כי על הרוב דיבר הכתוב, ושמא יעשיר העני, גם זאת התשובה על הטוענים אם היה חובל העין עיוור.

בבא קמא פ"ג ע"ב:

... יכול סימא את עינו – מסמא את עינו, קטע את ידו – מקטע את ידו, שיבר את רגלו – משבר את רגלו? תלמוד לומר (ויקרא כ"ד) "מכה אדם ומכה בהמה" – מה מכה בהמה בתשלומין – אף מכה אדם לתשלומין.
ואם נפשך לומר (רש"י: ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה, צא ולמד ממדרש אחר)הרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברין שאין חוזרין...
...ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא (המכה הוא סומא) וסימא (=את עין חברו), קיטע וקיטע, חיגר וחיגר (= שחיגר הכה חברו ועשאו לחיגר), האיך אני מקיים בזה: "עין תחת עין"? והתורה אמרה (ויקרא כ"ד, כ"ב) "משפט אחד יהיה לכם" – משפט השווה לכולכם...
... רב אשי אמר: אתיא "תחת" – "תחת" משור. כתיב הכא (= כאן) "עין תחת עין", וכתיב התם (שם, שמות כ"א, ל"ו): "שלם ישלם שור תחת שור", מה להלן ממון אף כאן ממון.
... תנא דבי חזקיה: "עין תחת עין", "נפש תחת נפש", ולא נפש ועין תחת עין , דבהדי דעוור ליה נפקא ליה נשמתיה (כשיעוורהו – תצא נשמתו וימות)...

6. RaMBaM clearly is consistent: “וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני “; Ibn Ezra also supports such a view:

והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה

מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה. אין הפרש ביניהם.

הכתב והקבלה:

פרשה זו קשה מאוד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו, ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו להעניש עונשי גוף כאלה באדם. וכבר באה אלינו הקבלה האמיתית מפי רבותינו, שלא ייענש החובל לעולם עונש הגוף כי אם עונש הממון. לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועל זה אמרה "כאשר עשה כן ייעשה לו" כלומר היה מן הראוי לענוש כמו אלה, וזה לא ירוה צמאון דורשי אמת, איך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה ייענש באמת.

כן שואל הגור אריה:

למה לא כתבה תורה "ישלם לו ידו או מומו"?

Daled.
1.   The “מעתיקים” would appear to be the commentators who are faithful to the Rabbinic tradition and therefore present the views of the traditional Masoret, embodied in Tora SheB’Al Peh. (Ibn Ezra often quotes Karaites since he is very interested in the literal interpretation of the text to which that school of thought was extremely committed. Rabbinic tradition often is at odds with a strictly literal interpretation of the biblical text.
2.   The verse in Shemot 12:3 is speaking of the people each legally and physically acquiring an animal into their homes for the purpose of inspecting it for blemishes in preparation for eventually using it for the Pascal Sacrifice. With respect to the four species the verse is understood to connote not only that you have to have legal title to s set of branches and fruit, but you physically hold the four species and wave them on the first day of Sukkot,i.e., this is how you perform the Mitzva rather than merely prepare for it.
3.   Perhaps he is providing an alternative to the view that the Mitza of the Four Species is merely to acquire them on the first day of Sukkot, rather than do anything else with them.
4.   Just because the Etrog happens to be a beautiful fruit, according to Ibn Ezra, the most beautiful of fruits, nevertheless beauty is extremely subjective and it would not necessarily be agreed upon that the Bible is referring only to the Etrog if all we relied on was the phrase in the text. Therefore, much like in the case of the Ba’al Shem Olam in section Gimel, ultimately the identity of the fruit is a function of the tradition rather than a precise reading of the Bible.

Heh.

ויקרא פרק כג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:

(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:

(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:

(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:

(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:

(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:

(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:

(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:

(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם: ס

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:

(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם:

(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:

(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ

The verses with regard to Sukkot:

לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק   בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם   וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

א. The justification for Berliner’s gloss on RaShI is that it would only make sense to leave out food and drink for Yom HaKippurim when one is to afflict  himself and fast, as opposed to Sukkot when one certainly is supposed to eat and drink, albeit in the Sukka.

ב.  Since on all of those days (Shabbat, Pesach and Shavuot) there is nothing outstanding about one as opposed to another, it stands to reason that one celebrates Jewish festivals and holidays with food and drink. Only when the Tora discusses Yom HaKippurim as also a מקרא קדש does it become necessary to draw a distinction between this day and the other days mentioned.

Sukkot Questions

http://www.nechama.org.il/pages/1264.html

Vezot Habracha Answers

VeZot HaBeracha 5713
Alef.

The appellation “Ish HaElokim” is appropriate with regard to Moshe’s blessing and making predictions for the future of the Jewish people. After all, Moshe is only prophesying what HaShem Authorizes him to say. (Even if Abrabanel posits in his introduction to Devarim that most of the book consists of Moshe’s words based upon Devarim 1:1, 5, that might be with respect to reviewing the historical events as well as the Mitzvot that were given on Sinai. However, future predictions would have to originate with HaShem.)

On the other hand, referring to Moshe as “Eved HaShem” makes sense in the verses describing his death, since this is a description of the man’s entire life, regardless of what he was saying or doing, he was a loyal and humble servant of HaShem, as HaShem Himself Attests in BaMidbar 12:7-8.

Beit.

1. According to the Midrash, Moshe’ s last request was that there should be some sort of vision that would convince the people once and for all that HaShem was Unique and Incomparable to any other being in the universe. Since Moshe warns the people so many times that they are likely to gravitate towards Avoda Zora, the Midrash suggests that he wanted to exhaust all possibilities for preventing this from occurring.

2.  The verse in Kohelet is being used by the Midrash as an answer as to why once a person’s life expectancy is established, it cannot be extended, no matter how admirable and constructive what the extra time is designed to achieve.

3.  It seems to me that the Midrash is suggesting that uniqueness is established not by some visual experience, but rather by reflecting upon the actions that are perpetrated. Just as Moshe’s uniqueness as a prophet is established, according to HaShem, by the miracles that he “brought about”—it was actually HaShem Who Performed the miracles, but Moshe was the immediate and apparent catalyst—so too the miracles that are associated with HaShem outstrip any comparable claim made for some other deity, and therefore this should be sufficient to establish the Jewish people’s loyalty in believing in HaShem, to the exclusion of their following any other supposed divinity.

Gimel.

1. In Devarim 32:49, HaShem Ordered Moshe to climb Mt. Nevo in order to be shown the “land of Canaan.” This then creates a difficulty with 34:1, where the land is referred to as “Gilaad”, which in BaMidbar 32:1 is part of the area on the near side of the Jordan that eventually is inhabited by the tribes of Reuven, Gad and half of Menashe.

2.  RaShI: Gilaad, Dan and the other areas that are mentioned represent highs and lows in future Jewish history, rather than geographical areas.

   RaMBaN: Gilaad is to be taken geographically and since Moshe was standing in the Gilaad area which would eventually belong to the tribe of Reuven, when being shown the land prior to his death, and that is why Gilaad is the first place mentioned. An alternative interpretation is that Gilaad is a reference to the Lebanon area which was the far north of Israel.

3.  Siftei Chachamim  #6 states that the text, if it intended to just mention geography, could have more laconically said, “Et Kol HaAretz Ad Yom HaAcharon” (the entire land until the far sea). The fact that specific areas were mentioned suggested to RaShI that these were not just places, but rather loci of specific history.

4.  RaShI does the same thing at the beginning of the book of Devarim:

דברים פרק א

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:

רש"י

במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מותנו וגו':

בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו א):

בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן [רשב"י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:

וחצרות - במחלוקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

Daled.

In Devarim 32:52 Moshe is told that he will only see the land but will not enter it. This is before the miracle takes place and therefore it is appropriate for HaShem to set out the parameters about what will happen at the end of Moshe’s life. But in 34:4, the Tora has already described how Moshe was shown the land, it is not logical why HaShem should now again Iterate that Moshe will not be entering the land. HaKetav VeHaKabbala suggests that due to the placement of “Shama” (there) before “Lo Ta’avor” (you shall not pass over), something other than the simple meaning is being suggested, i.e., the fact that Moshe is being shown what will transpire in history is actually a benefit, in the sense that had he physically entered the land, human mortality would have prevented him from living long enough to actually see the positive events that he is now being allowed to see miraculously.

Vezot Habracha

http://www.nechama.org.il/pages/736.html