Emor 5720 (Sukkot)
Alef.
ומתוך פעלו זה תמיד, ייחד כל מחשבותיו לטוב. Chinuch uses as an example Tefillin that lie atop one’s brain and point towards one’s heart, indicating that wearing Tefilling constantly (in the times of the Talmud, men would wear Tefillin all day, taking them off only when they had to spend time in an inappropriate environment, like a bathroom or bathhouse) would constantly serve as a positive influence to one’s thoughts and emotions.
2. The first reason that Chinuch gives for the Mitzva of Daled Minim is that when anyone sees these branches and fruit, they immediately feel happy. This is to combat the potential for Simcha at this time of year generated by the harvest to not be LeShem Shamayim, but rather as the result of material comfort and accomplishment. Consequently, constantly holding the Daled Minim (as in the case of Tefillin, during the Talmudic period the Talmud states that holy individuals would take their Four Species wherever they would go), would serve to positively guide one’s thoughts as to the proper source of happiness at this time of year.
The second reason offered by Chinuch is the individually, each of the Minim represents a part of the human body that should be directed to positive service of the Creator and prevented from causing inappropriate thoughts and actions, i.e., the heart, the spine, the eyes and the lips.
The basic difference between the two reasons would appear to be whether the Four Species should be viewed as a single “bouquet” with a single purpose (first reason) or as individual elements each directed at another area of behavior and activity in need of guidance and control.
c) The very assumption that it can be proven from these interpretations that we are referring specifically to an Etrog is difficult in light of how far afield such interpretations are from the simple meaning of the word.
2. The phrase in the verse “פרי עץ הדר” utilizes the word “הדר” as an adjective, rather than a verb. Yet the Rabbis’ interpretation assumes that it is a verb, i.e., a fruit that dwells on its tree (from season to season.)
3. RaMBaM understands that the assumption that the fruit that the Tora is requiring for the Four Species is an Etrog, belongs to the category of Halacha known as “Halacha LeMoshe MiSinai”, i.e., laws that have no true basis in the biblical text, but were assumed to be revealed to Moshe as part of Tora SheB’Al Peh when he received the written text (or at least portions of it—see Gittin 60b) on Sinai. Consequently, the verse clearly uses the word “הדר” as “beautiful”; however, when pressed to provide “proofs” (perhaps it would be better to call these “indicators”) that the fruit in question is indeed an Etrog, the Rabbis use Rabbinic license to interpret the words, even if these interpretations are contrary to the simple meaning of the text. As long as they are not actual proofs, but the tradition is free-standing in its own right, there is no contradiction.
4. The topic “an eye for an eye” according to the simple meaning of the text, means that someone who causes personal injury to someone else should be punished in the same manner.
5. As compared to the Sifra that RaShI quotes, in which an alternative reading to the term “הדר” is given without any reference to logic, RaMBaM attempts to logically demonstrate that the verses dealing with the topic of personal injury can logically be interpreted to support the idea that corporeal punishment is not applied but rather only monetary compensation. This is in contrast to the homiletical interpretations of the Sifra.
R. Yehuda HaLevi, in the Kuzari in two out of three of his arguments, does not even resort to verses, but presents a purely logical argument for monetary compensation in these cases. He does cite a verse at the end of his presentation.
Ibn Ezra records a debate between a Karaite, Ben Zuta, and Sa’adia Gaon regarding this matter in which the Gaon demonstrates that what the Karaite thinks is the simple meaning of the text is not so in light of parallel verses in other parts of the Tora. The commentator also refers to the Oral Tradition’s definition of the issue as monetary compensation.
The section of the Talmud that is quoted uses verses to logically and philologically demonstrate that monetary compensation is required in these cases. The readings of the verses are all literal, not forced in the manner of the Sifra regarding the Etrog.
(However it seems to me that the two cases are not comparable. Legal matters with respect to monetary concerns and compensation per force has to be logical, which is not the case in terms of Commandments between man and God which are inherently ritualistic, i.e., the basic difference between Mishpatim and Chukim, with the former making sense and the latter constituting in essence Gezeirat Melech. How does one logically debate the merits of the Etrog over another fruit when it comes to fulfilling the Commandment of the Four Species?)
Daled.
1. The “מעתיקים” would appear to be the commentators who are faithful to the Rabbinic tradition and therefore present the views of the traditional Masoret, embodied in Tora SheB’Al Peh. (Ibn Ezra often quotes Karaites since he is very interested in the literal interpretation of the text to which that school of thought was extremely committed. Rabbinic tradition often is at odds with a strictly literal interpretation of the biblical text.
2. The verse in Shemot 12:3 is speaking of the people each legally and physically acquiring an animal into their homes for the purpose of inspecting it for blemishes in preparation for eventually using it for the Pascal Sacrifice. With respect to the four species the verse is understood to connote not only that you have to have legal title to s set of branches and fruit, but you physically hold the four species and wave them on the first day of Sukkot,i.e., this is how you perform the Mitzva rather than merely prepare for it.
3. Perhaps he is providing an alternative to the view that the Mitza of the Four Species is merely to acquire them on the first day of Sukkot, rather than do anything else with them.
4. Just because the Etrog happens to be a beautiful fruit, according to Ibn Ezra, the most beautiful of fruits, nevertheless beauty is extremely subjective and it would not necessarily be agreed upon that the Bible is referring only to the Etrog if all we relied on was the phrase in the text. Therefore, much like in the case of the Ba’al Shem Olam in section Gimel, ultimately the identity of the fruit is a function of the tradition rather than a precise reading of the Bible.
Alef.
ויקרא פרק כג
(לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:
(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:
(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:
(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:
(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם:
(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
במדבר פרק כח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:
(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין:
(ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיקֹוָק:
(ח) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ
(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:
(י) עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: ס
(יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
(יב) וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לָאַיִל הָאֶחָד:
(יג) וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(יד) וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
(טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיקֹוָק עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: ס
(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:
(כ) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ:
(כא) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(כג) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:
(כד) כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:
(כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס
(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:
(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:
(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:
(ל) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם: פ
דברים פרק טז
(א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:
(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ:
(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:
(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:
(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: ס
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:
(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ:
(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: פ
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:
(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיקֹוָק אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק רֵיקָם:
(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: ס
Akeidat Yitchak, Parashat Emor, Shaar 67, daf 133b, notes that whereas Pesach involves a single day, the first, which requires the person to be in the place where Korbanot are sacrificed (Devarim 16:7) Sukkot requires the person to be in the place of sacrifices seven days (VaYikra 23:40-41). Even if sacrifices would be offered for seven days both during Pesach (BaMidbar 28:18-23), this would be done by the Kohanim on behalf of the Tzibbur, without requiring the people to remain in the place where the Pesach sacrifice was offered. However on Sukkot, in addition to the sacrifices being offered by the Kohanim for seven days ( VaYikra 23:36), there was a separate requirement for the people to remain and rejoice before HaShem for seven days. - Beit.
ומתוך פעלו זה תמיד, ייחד כל מחשבותיו לטוב. Chinuch uses as an example Tefillin that lie atop one’s brain and point towards one’s heart, indicating that wearing Tefilling constantly (in the times of the Talmud, men would wear Tefillin all day, taking them off only when they had to spend time in an inappropriate environment, like a bathroom or bathhouse) would constantly serve as a positive influence to one’s thoughts and emotions.
2. The first reason that Chinuch gives for the Mitzva of Daled Minim is that when anyone sees these branches and fruit, they immediately feel happy. This is to combat the potential for Simcha at this time of year generated by the harvest to not be LeShem Shamayim, but rather as the result of material comfort and accomplishment. Consequently, constantly holding the Daled Minim (as in the case of Tefillin, during the Talmudic period the Talmud states that holy individuals would take their Four Species wherever they would go), would serve to positively guide one’s thoughts as to the proper source of happiness at this time of year.
The second reason offered by Chinuch is the individually, each of the Minim represents a part of the human body that should be directed to positive service of the Creator and prevented from causing inappropriate thoughts and actions, i.e., the heart, the spine, the eyes and the lips.
The basic difference between the two reasons would appear to be whether the Four Species should be viewed as a single “bouquet” with a single purpose (first reason) or as individual elements each directed at another area of behavior and activity in need of guidance and control.
- Gimel.
- a) According to the rule that an interpretation should not be given that flies in the face of the simple meaning of the text, how can the Rabbis ignore the fact that “הדר” means beautiful rather than what they attribute to the word, e.g., that the fruit remains upon the tree from season to season without rotting?
c) The very assumption that it can be proven from these interpretations that we are referring specifically to an Etrog is difficult in light of how far afield such interpretations are from the simple meaning of the word.
2. The phrase in the verse “פרי עץ הדר” utilizes the word “הדר” as an adjective, rather than a verb. Yet the Rabbis’ interpretation assumes that it is a verb, i.e., a fruit that dwells on its tree (from season to season.)
3. RaMBaM understands that the assumption that the fruit that the Tora is requiring for the Four Species is an Etrog, belongs to the category of Halacha known as “Halacha LeMoshe MiSinai”, i.e., laws that have no true basis in the biblical text, but were assumed to be revealed to Moshe as part of Tora SheB’Al Peh when he received the written text (or at least portions of it—see Gittin 60b) on Sinai. Consequently, the verse clearly uses the word “הדר” as “beautiful”; however, when pressed to provide “proofs” (perhaps it would be better to call these “indicators”) that the fruit in question is indeed an Etrog, the Rabbis use Rabbinic license to interpret the words, even if these interpretations are contrary to the simple meaning of the text. As long as they are not actual proofs, but the tradition is free-standing in its own right, there is no contradiction.
4. The topic “an eye for an eye” according to the simple meaning of the text, means that someone who causes personal injury to someone else should be punished in the same manner.
ויקרא כד
יט וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ--כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.
5. As compared to the Sifra that RaShI quotes, in which an alternative reading to the term “הדר” is given without any reference to logic, RaMBaM attempts to logically demonstrate that the verses dealing with the topic of personal injury can logically be interpreted to support the idea that corporeal punishment is not applied but rather only monetary compensation. This is in contrast to the homiletical interpretations of the Sifra.
R. Yehuda HaLevi, in the Kuzari in two out of three of his arguments, does not even resort to verses, but presents a purely logical argument for monetary compensation in these cases. He does cite a verse at the end of his presentation.
Ibn Ezra records a debate between a Karaite, Ben Zuta, and Sa’adia Gaon regarding this matter in which the Gaon demonstrates that what the Karaite thinks is the simple meaning of the text is not so in light of parallel verses in other parts of the Tora. The commentator also refers to the Oral Tradition’s definition of the issue as monetary compensation.
The section of the Talmud that is quoted uses verses to logically and philologically demonstrate that monetary compensation is required in these cases. The readings of the verses are all literal, not forced in the manner of the Sifra regarding the Etrog.
(However it seems to me that the two cases are not comparable. Legal matters with respect to monetary concerns and compensation per force has to be logical, which is not the case in terms of Commandments between man and God which are inherently ritualistic, i.e., the basic difference between Mishpatim and Chukim, with the former making sense and the latter constituting in essence Gezeirat Melech. How does one logically debate the merits of the Etrog over another fruit when it comes to fulfilling the Commandment of the Four Species?)
רמב"ם, הלכות חובל ומזיק א' הלכה ג', ה', ו':
וזה שנאמר בתורה: "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו", אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, לפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון אברים או לחבלות יש בו כופר... ומניין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין" תשלומין הוא? שנאמר בו "חבורה תחת חבורה", ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף... רק שבתו יתן ורפא ירפא", הא למדת ש"תחת" הנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעין ובשאר איברים. ואף על פי שדברים אלה נראין מעניין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבנו ועד עכשיו.
כוזרי, מאמר ג' סעיף מ"ו-מ"ז:
אמר הכוזרי: הלוא עונש הנזק מפרש בתורה במה שאמר "עין תחת עין" ו"כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"?
אמר החבר: והלוא נאמר בסמוך לזה "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", הלוא זה הכופר. והלוא לא היה אומר: מי שהכה סוסך, הכה סוסו! כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך, אין אומרים לו: קח ידו, שאין בזה תועלת בכריתת ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל מ"פצע תחת פצע" ו"חבורה תחת חבורה", איך נוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחד מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו? ואיך נקח עין שאין לו אלא עין אחת כופר עין מי שיש לו שתי עינים, ויישאר האחד סומא, והשני בעין אחת, והתורה אמרה "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"?...
אמר החבר: והלוא נאמר בסמוך לזה "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", הלוא זה הכופר. והלוא לא היה אומר: מי שהכה סוסך, הכה סוסו! כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך, אין אומרים לו: קח ידו, שאין בזה תועלת בכריתת ידו. כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל מ"פצע תחת פצע" ו"חבורה תחת חבורה", איך נוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע, ולא ימות האחד מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו? ואיך נקח עין שאין לו אלא עין אחת כופר עין מי שיש לו שתי עינים, ויישאר האחד סומא, והשני בעין אחת, והתורה אמרה "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"?...
והשווה לדבריו ראב"ע, שמות פרק כ"א פסוק כ"ד:
ד"ה עין: אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חברו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו. ויותר קשה הכוויה והפצע והחבורה. כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא: והלוא כתוב במקום אחר "כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו". והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן יינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו: "כאשר עשה ייעשה לו". והגאון השיב: הנה שמשון אמר "כאשר עשו לי כן אעשה להם" (שופטים ט"ו י"א). ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני, מה יהיה עונשו. והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין, פיקח - מה ייעשה לו. כי העני ייתכן שיעשיר וישלם. רק העיוור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה. אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין, ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כופרו. ואמר הגאון כי יש שן שהעונש שלו מעט אם יהיה המוכה נער. כי אם ייכרת עוד יחליף. והזכיר היד כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל שהיא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל האדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב. כי כאשר יכה אדם חברו או יכנו בעין, שהוא עומד כנגדו, או בפה, שעומד כנגדו וישבור שיניו. או ביד, שבה ילחם או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.
ובמקומנו פסוק י"ט:
ד"ה כן יעשה: ואמר שמשון "כן עשיתי להם". והגאון הביא ראיות משיקול הדעת כי לא ייתכן להיות שבר תחת שבר כמשמעו, כי הראשון בא בלא כוונה, ואיך ייתכן לעשות שבר כמוהו? ואם הוא במקום מסוכן, הנה ימות. וכן בעין. ומי שסר שלישית אור עינו איך יוכל לעשות כן בעין החובל? על כן דברי הקבלה אמת ,כי פירוש כל אלה שיש עליו כופר, וראוי להוציא עינו, אם לא יפדנו. ואם טענו עלינו אם היה החובל עני ותשובתנו כי על הרוב דיבר הכתוב, ושמא יעשיר העני, גם זאת התשובה על הטוענים אם היה חובל העין עיוור.
בבא קמא פ"ג ע"ב:
... יכול סימא את עינו – מסמא את עינו, קטע את ידו – מקטע את ידו, שיבר את רגלו – משבר את רגלו? תלמוד לומר (ויקרא כ"ד) "מכה אדם ומכה בהמה" – מה מכה בהמה בתשלומין – אף מכה אדם לתשלומין.
ואם נפשך לומר (רש"י: ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה, צא ולמד ממדרש אחר)הרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברין שאין חוזרין...
...ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא (המכה הוא סומא) וסימא (=את עין חברו), קיטע וקיטע, חיגר וחיגר (= שחיגר הכה חברו ועשאו לחיגר), האיך אני מקיים בזה: "עין תחת עין"? והתורה אמרה (ויקרא כ"ד, כ"ב) "משפט אחד יהיה לכם" – משפט השווה לכולכם...
... רב אשי אמר: אתיא "תחת" – "תחת" משור. כתיב הכא (= כאן) "עין תחת עין", וכתיב התם (שם, שמות כ"א, ל"ו): "שלם ישלם שור תחת שור", מה להלן ממון אף כאן ממון.
... תנא דבי חזקיה: "עין תחת עין", "נפש תחת נפש", ולא נפש ועין תחת עין , דבהדי דעוור ליה נפקא ליה נשמתיה (כשיעוורהו – תצא נשמתו וימות)...
6. RaMBaM clearly is consistent: “וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני “; Ibn Ezra also supports such a view: ואם נפשך לומר (רש"י: ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה, צא ולמד ממדרש אחר)הרי הוא אומר (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" – לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברין שאין חוזרין...
...ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא (המכה הוא סומא) וסימא (=את עין חברו), קיטע וקיטע, חיגר וחיגר (= שחיגר הכה חברו ועשאו לחיגר), האיך אני מקיים בזה: "עין תחת עין"? והתורה אמרה (ויקרא כ"ד, כ"ב) "משפט אחד יהיה לכם" – משפט השווה לכולכם...
... רב אשי אמר: אתיא "תחת" – "תחת" משור. כתיב הכא (= כאן) "עין תחת עין", וכתיב התם (שם, שמות כ"א, ל"ו): "שלם ישלם שור תחת שור", מה להלן ממון אף כאן ממון.
... תנא דבי חזקיה: "עין תחת עין", "נפש תחת נפש", ולא נפש ועין תחת עין , דבהדי דעוור ליה נפקא ליה נשמתיה (כשיעוורהו – תצא נשמתו וימות)...
והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה
מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה. אין הפרש ביניהם.
הכתב והקבלה:
פרשה זו קשה מאוד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו, ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו להעניש עונשי גוף כאלה באדם. וכבר באה אלינו הקבלה האמיתית מפי רבותינו, שלא ייענש החובל לעולם עונש הגוף כי אם עונש הממון. לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועל זה אמרה "כאשר עשה כן ייעשה לו" כלומר היה מן הראוי לענוש כמו אלה, וזה לא ירוה צמאון דורשי אמת, איך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה ייענש באמת.
כן שואל הגור אריה:
למה לא כתבה תורה "ישלם לו ידו או מומו"?
Daled.
1. The “מעתיקים” would appear to be the commentators who are faithful to the Rabbinic tradition and therefore present the views of the traditional Masoret, embodied in Tora SheB’Al Peh. (Ibn Ezra often quotes Karaites since he is very interested in the literal interpretation of the text to which that school of thought was extremely committed. Rabbinic tradition often is at odds with a strictly literal interpretation of the biblical text.
2. The verse in Shemot 12:3 is speaking of the people each legally and physically acquiring an animal into their homes for the purpose of inspecting it for blemishes in preparation for eventually using it for the Pascal Sacrifice. With respect to the four species the verse is understood to connote not only that you have to have legal title to s set of branches and fruit, but you physically hold the four species and wave them on the first day of Sukkot,i.e., this is how you perform the Mitzva rather than merely prepare for it.
3. Perhaps he is providing an alternative to the view that the Mitza of the Four Species is merely to acquire them on the first day of Sukkot, rather than do anything else with them.
4. Just because the Etrog happens to be a beautiful fruit, according to Ibn Ezra, the most beautiful of fruits, nevertheless beauty is extremely subjective and it would not necessarily be agreed upon that the Bible is referring only to the Etrog if all we relied on was the phrase in the text. Therefore, much like in the case of the Ba’al Shem Olam in section Gimel, ultimately the identity of the fruit is a function of the tradition rather than a precise reading of the Bible.
- Heh.
ויקרא פרק כג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:
(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם: ס
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹקיכֶם:
(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:
(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ
- The verses with regard to Sukkot:
לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
- א. The justification for Berliner’s gloss on RaShI is that it would only make sense to leave out food and drink for Yom HaKippurim when one is to afflict himself and fast, as opposed to Sukkot when one certainly is supposed to eat and drink, albeit in the Sukka.
- ב. Since on all of those days (Shabbat, Pesach and Shavuot) there is nothing outstanding about one as opposed to another, it stands to reason that one celebrates Jewish festivals and holidays with food and drink. Only when the Tora discusses Yom HaKippurim as also a מקרא קדש does it become necessary to draw a distinction between this day and the other days mentioned.
Posts
No comments:
Post a Comment