Answers to Bamidbar

BaMidbar 5717.

Alef.

1.  The disagreement between Abrabanel on the one hand, and RaShI and RaMBaN on the other is whether based upon the beginning of Parashat Ki Tisa, every time a census was to be taken of the Jewish people, it was to be carried out indirectly by collecting and counting  ½ Shekalim.  

2.  RaMBaN emphasizes  the element of “Kofer Nafsham” (an atonement for their souls) that is entailed with the Machtzit HaShekel. The Chinuch only deals with the fact that the public sacrifices  of Tamidim and Musafim would be purchased with the money. While it could be said that sacrifices achieve atonement for the people, therefore continuing the theme of “Kofer Nafsham” (possibly RaMBaN’s view,) it could also be claimed that these sacrifices are neither Chatat or Asham and therefore the theme of atonement is not connected to specifically this type of sacrifice (possibly RaShI’s view.)

     Machzor Vitri assumes that the Tamidim are achieving atonement:

מחזור ויטרי סימן צט

כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה. ותמיד של בין הערבים על עוונות שנעשו ביום. וכנגד כן אנו אומרי' והוא רחום כלומר בזמן שבית המקדש קיים היו תמידים מכפרים ועכשיו שבית המקדש חרב ואין לנו תמידים וזבחים אלא תפילה הק' שהוא רחום יכפר עון בשביל התפילות שהן כנגד התמדיים וגם בתפילת השחר אנו אומרים והוא רחום בסדר קדושה.  

I did not find a source that claimed that the Mussafim were also for atonement purposes, but I can imagine positions that would maintain that all sacrifices contain some element of atonement.  

3.  RaShI assumes that by definition a census must be conducted indirectly. Abrabanel feels that this is not logical. If there is a specific Commandment from God to do something, why should any aspect of its proper fulfillment run a risk of plague or punishment—the implication of the verse from Tehillim 91 ? Since Abrabanel feels that since this census was not an optional count of the people initiated by one of the people’s leaders, but rather a count that God Commanded them to engage in at this point,  and there was no simultaneous pressing need to gather funds via a mandatory contribution of money (as there had been in Ki Tisa, when the Mishkan was being constructed and the silver sockets for the planks had to be fabricated), there is no basis to insist that the census must be conducted indirectly, by means of counting monetary contributions. Perhaps Abrabanel is further bothered by a Bal Tashchit aspect of contributing money for no reason. We have seen that when enough material for the construction of the Mishkan had been contributed, an order went out throughout the camp that there should not be any additional contributions (Shemot 36:7.) Similarly during the Korach dispute, Moshe protests how he never enriched himself throughout his leading the people (BaMidbar 16:15) suggesting that there had been suspicions that he had done so. This is certainly suggested in the following Midrashim:

שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נא

ב עליו נאמר (מ"ב =מלכים ב'= יב) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף, ולא יחשבו זה דורו של יואש שהיו עושין באמונה, שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל, ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, אלא בשעה שא"ל הקב"ה למשה שיעשה המשכן מיד ויבואו כל איש וגו', לכמה ימים הביאו כל הנדבה, א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים, נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב"ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת פקודי סימן ד

[ד] אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עשה היה עשה על ידי אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר (שמות לח כא), לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים [עשה ווים לעמודים] (שם שם /שמות ל"ח/ כח). באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] (במדבר יב ז), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (והיה כבא משה האהלה וגו') (שמות לג ט) [והיה כצאת משה אל האהל וגו' והביטו אחרי משה (שם שם /שמות ל"ג/ ח)], ומה היו אומרים, ר' יצחק אומר לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב"ה, והביטו אחרי משה וגו', ור' חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'. 

4. RaMBaN accuses David of simply wishing to indulge himself and feel good about the number of men under his command when he wished that his army be counted. Since there was no practical benefit from knowing the number of soldiers, this was a personal indulgence considered sinful. Abrabanel attributes to David a change in his general humble subservient attitude with respect to God. Before, he would simply depend upon God for everything; but here, by wanting to be “sure” that his forces were substantive enough to combat the number of troops of the enemy, he is demonstrating that he has abandoned his simple faith. If winning and losing were truly in God’s Hands, then it shouldn’t matter how many or few soldiers David had. When God is on your side, then,

 ויקרא פרק כו

(ח) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב:

      (Yet it is difficult to understand why attempts are made to attribute to David some shortcoming when in light of II Shmuel 24:1 it was God that Caused David to make this decision in order to ultimately punish the Jews for some earlier transgressions. See commentaries on this verse.)

5.  Textual proofs that would appear to contradict RaShI are 1) the use of לגולגלותם (by their skulls) (which is in contrast to the method of counting via ½ Shekalim) as well as 2) the repeated emphasis upon the number of names (again, as opposed to the number of half-Shekalim):

במדבר פרק א

יח) ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני ויתילדו על משפחתם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם:

(כ) ויהיו בני ראובן בכר ישראל תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות לגלגלתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(כב) לבני שמעון תולדתם למשפחתם לבית אבתם פקדיו במספר שמות לגלגלתם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(כו) לבני יהודה תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(כח) לבני יששכר תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(ל) לבני זבולן תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(לב) לבני יוסף לבני אפרים תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(לד) לבני מנשה תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(לו) לבני בנימן תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(לח) לבני דן תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(מ) לבני אשר תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(מב) בני נפתלי תולדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמת מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא:

(מט) אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל:

6. Proofs from II Shmuel 24 for RaLBaG’s assertion that David put too much faith in the strength of the army rather than in God:

שמואל ב פרק כד

(ג) ויאמר יואב אל המלך ויוסף יקוק אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה: It is irrelevant to HaShem how many soldiers you have.                                    

 (י) ויך לב דוד אתו אחרי כן ספר את העם ס ויאמר דוד אל יקוק חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה יקוק העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד: David realizes that he has gone about this incorrectly.          

(יז) ויאמר דוד אל יקוק בראתו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי: פ The numbers of people which gave him confidence, are now   reduced because of his foolhardiness.                                                                                                        

(כא) ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח ליקוק ותעצר המגפה מעל העם:  Since it was my lack of trust in HaShem that brought on the plague, I must reestab-

lish my relationship via sacrifices to assure that such plagues do not take place again.                            

(כה) ויבן שם דוד מזבח ליקוק ויעל עלות ושלמים ויעתר יקוק לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל: HaShem            Allowed Himself to be mollified by the sacrifices, since He Recognized that David (and the people?) had learned an important lesson.                                                                                                                                    

                                                                                                                              
      7. An alternate version of the words of Yoav in response to David’s order to count  the people:

דברי הימים א פרק כא

(ג) ויאמר יואב יוסף יקוק על עמו כהם מאה פעמים הלא אדני המלך כלם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל:

This version of Yoav’s response adds the concept that all of the people are the servants of the king one way or the other. This would appear to support the RaMBaN’s contention that the counting serves no purpose. They are all going to go out to war one way or another—“they are all your servants”—so why are you so interested in knowing how many there are? 

Beit.
The reason why the RaMBaN on BaMidbar 1:45 is not contradicting either his words on 1:3, or for that matter the words of RaLBaG on II Shmuel 24 is because whereas ostensibly in the case of David, the counting was initiated by the king (albeit, according to the text, the idea actually originated with God Himself), the counting at the beginning of BaMidbar was a Divine Command. Once there is a Divine Command, all sorts of reasons can be hypothesized, including this is the manner in which kings prepare for war. However, when God has not Commanded such an action, then for a person to undertake it on his own is considered a lack of faith, or an exercise in haughtiness.