Re'eh answers



Re’eh 5728

Alef.

Hoshea 2:1

“Yet the number of the children of Israel shall be as the sand of the sea, which cannot be measured nor numbered; and it shall come to pass that, instead of that which was said unto them: 'Ye are not My people', it shall be said unto them: 'Ye are the children of the living God.'”

R. Meir’s view is: the fact that there is a “Hava Amina” (the possibility) to say about the Jewish people that they are not the children of God suggests that they have not complied with God’s Will. Nevertheless the verse says that they will still be referred to as the children of God, despite what they might be doing to disprove that relationship. R. Yehuda had previously stated that if they do not act like God’s children, then they shouldn’t be considered as such.

Beit.

1.  The question is the Tora appears to give two separate reasons for why a Jew should not tear his flesh as an indication of mourning: a) you are children of HaShem; b) you are a holy nation.

              Ibn Ezra: Verse 2 in which is mentioned that the Jews are holy is not an additional reason for the contents of verse 1 where the prohibition against cutting one’s flesh during mourning is discussed, but rather an introduction to what follows:

                            Devarim 14:3

                            “Thou shalt not eat any abominable thing.”

              Why must you follow the laws of Kashrut? Because you are holy.

              RaMBaN: While the reason for not cutting one’s flesh as a sign of mourning is due to being children of HaShem, the fact that you are a holy nation assumes that the soul lives on after the death of the body  and therefore the loss of a person is not so devastating that it would require extreme mourning.

              Ohr HaChayim: The concept that the death of a person is not such a major loss is because it’s as if a child is summoned home by his father (children of HaShem), suggesting like RaMBaN, that the Jewish people are holy to the extent that their souls will return to their original source.

2.  According to RaMBaN, the soul is eternal but we do not know where it will ultimately reside. Being the children of God is the reason not to cut one’s skin, but it does not shed light on where the soul ends up.

According to Ohr HaChayim, because we are the children of God, that means that the soul will return to its Father, i.e., HaShem.

3.  The context of the verse in II Shmuel is the banishment of Avshalom, David’s son for arranging the killing of Amnon. RaMBaN is utilizing the verse as if it is discussing the eternity of the soul that is not “banished” but is reunited with its origin, HaShem.

4.  Whereas the other commentators take the idea that the Jews are the children of God as a simple given, independent of anything that they might do, R. Hoffmann says that the status of being children of God compels the Jews to act in certain ways vis-à-vis their mourning practices and what they eat.

5.  Instead of assuming that idolatrous beliefs assume that only through pain will the gods answer requests sent their way, the actions of these priests could be interpreted as reflecting their irrational passion during the course of their religious rituals. Instead of deliberately inflicting pain upon themselves, perhaps they just were completely not thinking of themselves at all and were trying to arouse themselves to greater and greater devotion.

Gimel.

R. Yosef Bechor Shor, instead of focusing upon the afterlife and the eternity of the soul, suggests that a tactic that could mitigate excessive sadness at the loss of a loved one, particularly a parent, is by recognizing that one will always have one Parent in Heaven. This is reminiscent of the statement in Kiddushin to the effect that a person has three entities responsible for bringing him into existence—one’s father, one’s mother and HaShem. In this commentator’s approach, HaShem’s Parenthood is not just figurative but even literal in the sense that a person is never truly an orphan.

Daled.

1.  RaShI states that they did not engage in these idolatrous mourning practices because the Tora prohibits them to Jews.

              RaDaK interprets that perhaps the Jews were prepared to do these things just as the emulated non-Jews in other areas that they shouldn’t have, but the text says that they wouldn’t not have time to do so.

2.  E.g., Yirmiyahu Chapt. 44:

v. 3 “because of their wickedness which they have committed to provoke Me, in that they went to offer, and to serve other gods, whom they knew not, neither they, nor ye, nor your fathers.”

v. 8 “in that ye provoke Me with the works of your hands, offering unto other gods in the land of Egypt, whither ye are gone to sojourn; that ye may be cut off, and that ye may be a curse and a reproach among all the nations of the earth?”

v. 15 “Then all the men who knew that their wives offered unto other gods, and all the women that stood by, a great assembly, even all the people that dwelt in the land of Egypt, in Pathros, answered Jeremiah, saying:”

v. 17-19 “But we will certainly perform every word that is gone forth out of our mouth, to offer unto the queen of heaven, and to pour out drink-offerings unto her, as we have done, we and our fathers, our kings and our princes, in the cities of Judah, and in the streets of Jerusalem; for then had we plenty of food, and were well, and saw no evil. But since we let off to offer to the queen of heaven, and to pour out drink-offerings unto her, we have wanted all things, and have been consumed by the sword and by the famine. And is it we that offer to the queen of heaven, and pour out drink-offerings unto her? did we make her cakes in her image, and pour out drink-offerings unto her, without our husbands?'”

3.  According to RaDaK, the Navi is not teaching Halacha at this point, but rather describing what will take place among the people. Even those who would be inclined to mourn in this extreme manner  despite the prohibition in the Tora, they will not have the time to do so.\

Heh.

The basis of the Derasha would appear to be the need to be consistent and whole rather than divided and segmented. The extreme act of mourning indicates that something has been ripped away, leaving the individual psychically less than whole, symbolized by the tears in his skin (the ritual of Kriyat HaBegadim achieves the same result at least symbolically without assaulting one’s body which is viewed as possessing holiness). So too when there are multiple Batei Din in a city each deciding for itself, the body Israel is torn and wholeness and unity are absent from the community. While the individual ends up with more choices, the community is rent asunder. (This is the undertext for those who wish that the Sanhedrin be restored. From the perspective of centralization and consistency, this would be a benefit. But if the individual wishes to have a modicum of autonomy and choice re the manner in which he worships HaShem, a singular way of doing things will not necessarily satisfy such a desire.)

Commentaries discussing the relationship between the prohibition against cutting one’s flesh within the context of mourning and setting up divisive groups:

תורה תמימה דברים פרק יד פסוק א

לא תתגדדו - תניא, לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלגא מורים כדברי בית שמאי ופלגא כדברי בית הללד) [יבמות י"ד א']:

תורה תמימה הערות דברים פרק יד הערה ד

ד) אף על פי שבדרשה הקודמת כבר דריש הלשון לא תתגודדו מלשון חבורה אך כאן דריש מדכתיב זה הלשון בהתפעל ומצינו בלשון זה שני המובנים, כמו (מ"א י"ח) “ויתגודדו כמשפטם בחרבות”, וגם (ירמיה ה:ז) “ובית זונה יתגודדו”,Wherefore should I pardon thee? The children have forsaken Me, and sworn by no-gods; and when I had fed them to the full, they committed adultery, and assembled themselves in troops at the harlots' houses.  ובמיכה ד:יד “עתה תתגודדי בת גדוד” Now shalt thou gather thyself in troops, O daughter of troops; they have laid siege against us; they smite the judge of Israel with a rod upon the cheek. ולכן דרשינן שני הענינים. ויש לכוון כונה זו בפלפול הגמרא בזה, אלא שבאו שם הדברים בסגנון אחר. והנה בדרשה הקודמת מבואר דלא תתגודדו הוא החובל בעצמו מחמת צערו על המת, יעו"ש. וקיי"ל דלוקין עליו, והכ"מ פ' י"ב הי"ד מעבודת כוכבים הקשה האיך לוקין על זה והא הוי לאו שבכללות שכולל גם לאו דלא תעשו אגודות, כמבואר בדרשה שלפנינו, יעו"ש. ותמה אני שלא הביא מש"כ הרמב"ם בסה"מ מל"ת מ"ה דעיקר קרא אתא לענין שריטה וחבורה, והדרשה לא תעשו אגודות אגודות היא רק ע"ד רמז ואסמכתא, יעו"ש, וא"כ פשוט הדבר דלא שייך לומר שהוא לאו שבכללות מחמת זה, וע"ע באות הבא:

העמק דבר

...שנית לא תעשו אגודות אגודות. ואינו אסמכתא כמבואר בסוגיא דאמר ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות וכו' הרי דמקשה בפשיטות וכ"כ הרמב"ם הל' עבודת כוכבים פי"ב ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני ב"ד בעיר אחת כו' מעתה הקדישם הכתוב טעם בנים אתם לה' לאזהרה שלא תעשו אגודות אגודות. כיון שאתם בנים לה' ע"כ אין ראוי שיתראה שנפרדים אתם במנהגים השייך לתורתו דטבע הבנים להיות הולכים בדרך אחד. מיהו בשני ב"ד או בשתי עיירות אין ניכר פרידתן כ"כ. וכן שנוי מנהג מה שאינו שייך לתורת ה' אין בזה אזהרה:

גור אריה

ואם תאמר, מאי ענין זה לזה - שלא יעשו אגודות, ולא יתגודדו. ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי. ויראה שאין זה קשיא, דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם - עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל, וחציים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק. והוציאו רז"ל מדרש זה כפי חכמתם וכפי הבנתם מלשון "תתגודדו", דלא הוי למכתב בזה הלשון, כדלעיל, אלא לכך כתב "לא תתגודדו", מפני שבא להזהיר גם כן על זה הענין:

והקשה הרמב"ן, מה שפירש רש"י הטעם שאמר שאתם בנים לה' אלהיכם - לא תתגודדו כדי שתראו נאה, אם כן אפילו שלא על מת יהיה אסור. ונראה לומר, שהתורה לא דברה רק מה שדרך לעשות, והוא נקרא מעשה, ולפיכך אסרה תורה. אבל שלא על מת, שאין דרך לעשות, והעושה אותו בטל דעתו, לא הזהירה עליו. כך יש לפרש לפירוש רש"י (כ"ה ברא"ם):

אבל נראה כי האיסור הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך "בנים" למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה. ודבר זה אין כאן מקום להאריך, כי נתבאר במקום אחר. ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [הוא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל - שהם נקראים בנים - לא שייך זה:

ועוד יש לך להבין, שהשם יתברך הוא אחד (לעיל ו, ד), ומפני שהוא אחד אין מדותיו דין גמור, שהרי יש בו רחמים ודין. ואם היה מדותיו דין גמור, היה חס ושלום השם יתברך נוטה לגמרי למדה אחת, ואינו כלול מרחמים ודין, ואם כן יש כאן שניות. וזה שמשחית נפשו על מת מפני [ש]השם עושה בו דין ועושה השחתה לגמרי, וכאילו כל מדותיו הוא דין גמור, ואין כאן רחמים, ולפיכך הוא משחית נפשו לגמרי על זה. לכך היה דרכם של בעלי עובדי עבודה זרה שהיו מתגודדים בחרבות, שהיו סבורים להוציא מחשבתם, שהיו אומרים שהעבודה זרה אין בו אחדות, והיא נוטה לדין גמור. וכאשר יתגודדו בחרבות לעשות בהם דין גמור, אז יוציאו מחשבתם לפועל. אבל אם עשה שלא על מת פטור, שהרי לא נעשה דין בו - שיאמר שכל מעשיו דין גמור. ומזה הטעם אסרה תורה בית דין בעיר אחת - פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל, שהרי "המשפט לאלהים" (לעיל א, יז), ונראה כאן חס ושלום שניות, ולכך צריך שיהיה הבית דין אינו מחולק. וזהו שאמר הכתוב "בנים אתם לה' אלהיכם", ואם יהיה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה חס ושלום בו, כי העלול מורה על העלה:

ופירוש הראשון יותר פשוט, כי מפני שהם בנים אל השם יתברך, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם. וזהו גם כן טעם שלא יהיה הבית דין מחולק, כי כל חילוק הוא השחתה, וישראל - במה שהם בנים אל השם יתברך - אין ראוי זה בהם. ופירוש פשוט מאוד הוא דבר זה:

3