Miketz 5729 “Chapters 43-4”
בראשית פרק מג
א וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת-הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם-יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת-אָחִינוּ, אִתָּנוּ--נֵרְדָה, וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם-אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד: כִּי-הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ, לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי, אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ו וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי--לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח. ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל-הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד-לוֹ, עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲיָדוֹעַ נֵדַע--כִּי יֹאמַר, הוֹרִידוּ אֶת-אֲחִיכֶם. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. י כִּי, לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ--כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם. יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא. יג וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ. יד וְקל שַׁקי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה-כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת-בִּנְיָמִן; וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם, אֶת-בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, הָבֵא אֶת-הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם. יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף; וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת-הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף. יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה, אֲנַחְנוּ מוּבָאִים--לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ. יט וַיִּגְּשׁוּ, אֶל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר, עַל-בֵּית יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, פֶּתַח הַבָּיִת. כ וַיֹּאמְרוּ, בִּי אֲדֹנִי; יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה, לִשְׁבָּר-אֹכֶל. כא וַיְהִי כִּי-בָאנוּ אֶל-הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת-אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף-אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ; וַנָּשֶׁב אֹתוֹ, בְּיָדֵנוּ. כב וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל; לֹא יָדַעְנוּ, מִי-שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ, אֱלֹקיכֶם וֵאלֹקי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם--כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם, אֶת-שִׁמְעוֹן. כד וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת-הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף; וַיִּתֶּן-מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. כה וַיָּכִינוּ, אֶת-הַמִּנְחָה, עַד-בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם: כִּי שָׁמְעוּ, כִּי-שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. כו וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר-בְּיָדָם הַבָּיְתָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה. כז וַיִּשְׁאַל לָהֶם, לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם--הַעוֹדֶנּוּ, חָי. כח וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ--עוֹדֶנּוּ חָי; וַיִּקְּדוּ, וישתחו (וַיִּשְׁתַּחֲווּ). כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹקים יָחְנְךָ בְּנִי. ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק--וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם. לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו--הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ. לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו, אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם, חָמֵשׁ יָדוֹת; וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ.
בראשית פרק מד
א וַיְצַו אֶת-אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, לֵאמֹר, מַלֵּא אֶת-אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל, כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת; וְשִׂים כֶּסֶף-אִישׁ, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. ב וְאֶת-גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת, כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. ג הַבֹּקֶר, אוֹר; וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. ד הֵם יָצְאוּ אֶת-הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים; וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. ה הֲלוֹא זֶה, אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ, וְהוּא, נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ; הֲרֵעֹתֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. ו וַיַּשִּׂגֵם; וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; חָלִילָה, לַעֲבָדֶיךָ, מֵעֲשׂוֹת, כַּדָּבָר הַזֶּה. ח הֵן כֶּסֶף, אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ--הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ, נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ, כֶּסֶף, אוֹ זָהָב. ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. י וַיֹּאמֶר, גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. יא וַיְמַהֲרוּ, וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּוֹ--אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ, אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. יב וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן. יג וַיִּקְרְעוּ, שִׂמְלֹתָם; וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל-חֲמֹרוֹ, וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, אָרְצָה. טו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָה-הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ--הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. יז וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. {ס} יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. כ וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. כא וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו. כב וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו: וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת. כג וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם--לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי. כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ--אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי. כה וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. כו וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת: אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ--כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן--וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר--וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן--שְׁאֹלָה. לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.
Alef.
1. First gift to Eisav:
32:14-6
And he lodged there that night; and took of that which he had with him a present for Eisav his brother: two hundred she-goats and twenty he-goats, two hundred ewes and twenty rams, thirty milch camels and their colts, forty kine and ten bulls, twenty she-asses and ten foals.
Second gift to Pharoah’s second –in-command:
43:11
And their father Yisrael said unto them: 'If it be so now, do this: take of the choice fruits of the land in your vessels, and carry down the man a present, a little balm, and a little honey, spicery and ladanum, nuts, and almonds.
In the case of Eisav, the complaint against Yaakov is that he deprived his brother of his birthright, which would have involved receiving a significant portion of property. Therefore Yaakov thought that to appease Eisav, he had to give him enough things that would show that he wished to make up for any inequity that had occurred earlier in their lives.
In the case of the ruler of Egypt, Yaakov was interested in demonstrating that his sons did come from Canaan and that they had great respect and deference for the Egyptian ruler. There was nothing in terms of material that Yaakov could give the Egyptian ruler that he did not have; therefore the present had to be more symbolic. Furthermore, this was a time of famine, so it could not be expected of Yaakov to send a great many animals when those animals probably had no pasture land and were not robust.
2. 42:36-8
And Yaakov their father said unto them: 'Me have ye bereaved of my children: Yosef is not, and Shimon is not, and ye will take Binyamin away; upon me are all these things come.' And Reuven spoke unto his father, saying: 'Thou shalt slay my two sons, if I bring him not to thee; deliver him into my hand, and I will bring him back to thee.' And he said: 'My son shall not go down with you; for his brother is dead, and he only is left; if harm befall him by the way in which ye go, then will ye bring down my gray hairs with sorrow to the grave.
43:8-9
And Yehuda said unto Yisrael his father: 'Send the lad with me, and we will arise and go, that we may live, and not die, both we, and thou, and also our little ones. I will be surety for him; of my hand shalt thou require him; if I bring him not unto thee, and set him before thee, then let me bear the blame for ever. For except we had lingered, surely we had now returned a second time.' And their father Yisrael said unto them: 'If it be so now, do this: take of the choice fruits of the land in your vessels, and carry down the man a present, a little balm, and a little honey, spicery and ladanum, nuts, and almonds; and take double money in your hand; and the money that was returned in the mouth of your sacks carry back in your hand; peradventure it was an oversight; take also your brother, and arise, go again unto the man; and God Almighty Give you mercy before the man, that he may release unto you your other brother and Binyamin. And as for me, if I be bereaved of my children, I am bereaved.'
The turning point is indicated in 43:1 “And the famine was sore in the land.” At first, when the famine was still not so intense, Yaakov could afford to adopt a hard line about being separated from Binyamin. But once it became clear that the famine would soon end, Yaakov had no choice but to give in. It wouldn’t only be Binyamin who might be lost; the entire family might die of starvation. It was no longer a situation that could be dealt with rationally; emergency, desperate measures had to be adopted. It could also be said that Reuven’s proposal was hardly attractive. While the offer to have two of his own children killed as a punishment should he not return Binyamin spoke to how earnestly he took the responsibility, if Yaakov did not wish to risk the death of a son, why would he agree to having two grandchildren additionally killed?
3. It seems to me that Yosef wanted the opportunity to spend some time with Binyamin in an informal setting, be able to demonstrate his ostensible divining power (setting up the illusion that he was able to use his cup to discern various mysteries) by seating the brothers in order of age, and to put them all at ease so when the cup was found in Binyamin’s sack, the roller coaster of emotions that they would experience would bring out their true feelings vis-à-vis their brother and his situation.
Beit.
According to the Midrash, Yehuda’s key comment was: (43:8) “…that we may live, and not die, both we, and thou, and also our little ones…” To have to tell your young child that you cannot give him food is a horrible situation to find oneself in.
Gimel.
1. The verses that support Onkelos and RaShI’s interpretation:
Shemot 8:21-3
And Pharaoh called for Moshe and for Aharon, and said: 'Go ye, sacrifice to your God in the land.' And Moshe said: 'It is not meet so to do; for we shall sacrifice the abomination of the Egyptians to the LORD our God; lo, if we sacrifice the abomination of the Egyptians before their eyes, will they not stone us? We will go three days' journey into the wilderness, and sacrifice to the LORD our God, as He shall Command us.'
2. Bei’ur, HaKorem, and Ben Almozeg cite Egyptian practices and laws in order to explain Yosef and the other Egyptians’ behaviors vis-à-vis eating with Yosef’s brothers.
3. What could question the interpretation of Sephorno by pointing out that as far as the brothers and the other Egyptians were concerned, Yosef was Egyptian. So why did he insist on eating alone?
4.
לב וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃
I think that Ben Amozeg works best with the Ta’amei HaMikra. He explains that the
Egyptians would have nothing to do socially with anyone, including Yosef, who was not an idolater like them. the Etnachta separates the portion of the verse beginning “VeLaMitzrim”, suggesting that they were separate from both Yosef and his brothers. Yosef, even while assuming the guise of the second-in-command of Egypt says to the brothers: (42:18) “…This do, and live; for I fear God”, suggesting that whatever his public beliefs, they did not include idolatry.
Daled.
1א. The fact that the term “Imo” appears in the phrase, suggests that until this situation where he was with them and they were with him, no drinking of intoxicated beverages had taken place since the time that Yosef had been dispatched by the brothers.
ב. Gur Aryeh’s answer to the question that he posed:
ויש לתרץ כי היו מתמיהים מה היה יוסף רוצה - שהוא שר וחשוב, אתמול החזיק אותנו כמרגלים - ועכשיו שותה עמנו, אלא עדיין אנחנו בעיניו מרגלים, ולפיכך הוא רוצה לשתות עמנו יין, כי נכנס יין יצא סוד (עירובין סה.), ויתפוס אותנו בדבור אחר, כך הוא כוונתו, ואמרו הם - אם לא נשתה יאמר לכך אין אתם רוצים לשתות שיראים אתם כי תגלו סוד שלכם, אדרבא - נשתה עמו יין ונשכר ולא ישמע מאתנו שום דבר ונצא מהחשד שלו, לפיכך שתו עמו ונשתכרו עמו:
They thought that Yosef wanted to make them drunk in order to see whether they in fact were spies. Therefore if they refuse to drink, Yosef will think that his suspicions and accusations are confirmed. They decided to drink with Yosef in order to demonstrate that even when drunk, no evidence will emerge to suggest that they were spies.
2.א. R. Eliezer Ashkenazi: Whatever their personal misgivings over drinking, they could not see a way to refuse Yosef’s offer, particularly when he himself was partaking.
Yitzchak Regio: They were celebrating the comforting words of Yosef’s housekeeper as well as Shimon being returned to them. Yosef was celebrating that all of his brothers were finally together again and the time for his “unmasking” was soon at hand.
HaEmek Davar: They were celebrating that they no longer were suspected of being spies, and the drinking was equivalent to a Korban Toda in pre-Mishkan days.
ב. Chagai 1:6 “Ye have sown much, and brought in little, ye eat, but ye have not enough, ye drink, but ye are not filled with drink, ye clothe you, but there is none warm; and he that earneth wages earneth wages for a bag with holes.”
Perhaps the point is that they drank, but they did not do so with much enjoyment. The troubles and worries that were continuing to plague them removed any pleasure that they would otherwise have enjoyed.
Heh.
1. The plot was to place Binyamin in a compromising position, i.e., to accuse him of thievery leading to his having to remain behind in order to be Yosef’s slave, and thereby to test the brothers as to whether they would come to his aid or not.
2. If indeed Binyamin was a skillful thief, why wouldn’t he be able not only to spirit away Yosef’s cup, but also the money that had been brought to buy the additional food?
3. The first time the money was placed in their sacks:
מב:כה וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן.
The second time the money was placed in their sacks:
מד:א וַיְצַו אֶת-אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, לֵאמֹר, מַלֵּא אֶת-אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל, כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת; וְשִׂים כֶּסֶף-אִישׁ, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. ב וְאֶת-גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת, כֶּסֶף שִׁבְרוֹ; וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.
Clearly, the first time the money was returned, the brothers did not know about it until they discovered it on their way back to Canaan:
מב: כז וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת-שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ--בַּמָּלוֹן; וַיַּרְא, אֶת-כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה-הוּא, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כח וַיֹּאמֶר אֶל-אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי; וַיֵּצֵא לִבָּם, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר, מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקים, לָנוּ.
And it would be logical to assume that the second time, since the person in charge of Yosef’s house was told to do it, as opposed to Yosef giving a general command, it was again deposited secretively. But RaMBaN suggests that only the cup had been placed in Binyamin’s sack without the brothers’ knowledge.
ושים כסף איש בפי אמתחתו - לדעתם, כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו:
ודע, כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה, היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר, והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה. ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית:
Essentially he assumes the premise of the Abrabanel’s question as containing the answer to the question. If the money would not be known to them the second time, then they could claim that everything, including the cup had been a plant. Only if they were aware of the money would the finger of blame be pointed exclusively at Binyamin. The fact that in v. 1 Yosef instructs that they are to be given as much as they can carry, suggests that they were aware of what had been place in their sacks, since they would have to see how much was possible to lift by each one.
Posts
