Answers to beshalach

Beshalach 5721

Friday. The people gathered the double portion, surprised that so much had fallen. Did they think that this was a test to see if they would be greedy when confronted with so much extra? The Nesi’im were similarly flummoxed and came to Moshe to find out what was happening. Moshe potentially loses face by seeming to have been unprepared for this eventuality.	כב) ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה:
Friday. Moshe explains that in fact HaShem had Told him of this aspect of the Manna/Shabbat experience (v.2). It is obvious that despite his being aware of what was going to transpire, he had failed to prepare the people and their leadership for this eventuality.	כג) ויאמר אלהם הוא אשר דבר יקוק: שבתון שבת קדש ליקוק מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר:
Shabbat. Although in the past, any attempt to save Manna from one day to the next would be met with failure, with the material rotting (v. 20), thereby necessitating a fresh trip to gather more, this time that did not take place, as per Moshe’s prediction the previous day (v. 23).	כד) ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:
Shabbat. Moshe now tells them that the failure of the Manna gathered yesterday to rot by this morning is tied to Manna not falling today, liberating the people from going out to collect it.	כה) ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום ליקוק היום לא תמצאהו בשדה:
Shabbat. The continuation of Moshe’s instruction begun in the previous verse.	כו) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו:
Shabbat. It is unclear whether people went out looking for Manna before Moshe’s instructions, or after his instructions. If the former, there would seem to be less cause for God to be Angry at anyone other than Moshe, for not instructing the people at a time when they would not inadvertently act improperly. If we assume the latter, then while Divine Anger should be directed at the miscreants, why does HaShem Include Moshe in his condemnation in the next verse-- שמות פרק טז כח) ויאמר יקוק אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי: Perhaps even if Moshe had warned them before they went out, God is Angry at Moshe for not carrying out his responsibilities, i.e., to instruct the people completely prior to the advent of Shabbat.	כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו: ס

Alef.
      Summary of the approaches of the commentaries attempting to the resolve the problem of why Moshe ostensibly failed prior to Shabbat to include the special rules regarding the Manna, i.e., a) a double portion would fall on Friday; b) the people are expected to take more than usual because it has to last two days; c) the saved portion will not putrify as it does on other days; d) no Manna will be found in the fields on Shabbat morning:

כעסו בפ' ב' על מאמצי העם לשמור על המן אחרי שהוא אמר להם בפירוש לא לעשות את זה גרם לו לשכוח את הוראות ה' לגבי המן בשבת.	ויק"ר י"ב
כעסו גרם לו לשכוח להגיד לעם ענין של שיעור כפול שירד בערב שבת. ה' מאשים אותו על שכחה זו (פ' כח) בגלל שנגרמה על ידי כעס שנחשב כמדה רעה.	שמ"ר כה:י
אם העם הי' צריך לשאול למה ירד שיעור כפול של מן ביום ו', סימן שמשה לה דבר להם על זה קודם לכן. ה' צוה למשה להודיע את זה לעם ולכן הוא כועס גם על משה בפ' כח. (ברם לא כתוב ברש"י שסבת השכחה הכעס בפ' כ'.)	רש"י פ' כב
משה לא שכח בכלל, אלא תכנן בכוונה לא לומר להם מראש כדי שהם יבואו אח"כ וישאלו לתת לעצמו הזדמנות ליכנס אתם בענייני הל' שבת. Discovery Learning	רשב"ם פ' כג
הרי כתוב בפירוש בפ' ה' שה' נתן למשה הוראה לגבי המן בערב שבת ובשבת. קשה לחשוב שמשה לא העביר את תוכן הצו מיד לב"י. וכאשר משה אומר לנשיאים, (פ' כג) "הוא אשר דבר ה'" משמע שהוא מזכיר לנשיאים את הדברים שהוא בעצמו כבר מסר להם. לכן לא מובן למה הנשיאים בכלל באים. צ"ל שהיתה אי-הבנה על ידי הנשיאים. כאשר שמעו את הדבר בפעם הא', חשבו שאותו שיעור של מן ישאר לב' ימים מע"ש לשבת. לכן תמהו כאשר ראו שיעור כפול בשדה בבקר של יום ו'. לכן הי' צריך למשה לברר את הענין יותר, דהיינו שירד שיעור כפול ועל העם לאסוף יותר ממה שהם אוספים בשאר הימים. (כאשר ה' כועס גם על משה, האם זה יכול להיות בגלל שהוא לא הסביר יפה את הדברים מראש? אחראיות המנהיג להיות בטוח שהוראתיו ברורים לאלה שהוא מדריך, ואם לא, זה נחשב כאשמתו?)	מלבי"ם

1. It is possible that RaShI agrees with MaLBI”M’s assumption, i.e., that since HaShem Instructed Moshe about Shabbat matters in v. 5, Moshe probably told the people in short order what he had been told to convey to them. However, he only gets angry regarding the attempts of the people to retain the Manna from day to day in v. 20. Consequently, there was no opportunity for his anger to lead to his omitting information that he had already taught. RaShI’s issue in BaMidbar 31:21 is that Elazar (the son that became Kohen Gadol after Aharon’s death) rather than Moshe is doing the teaching re the Kashering of metal vessels. This is extremely out of the ordinary and therefore a rationale has to be provided why Moshe is not in his customary role.
2. RaShBaM eliminates the issue of either forgetfulness or lack of clarity, by suggesting that Moshe intended all along to surprise the people by withholding information from them. In this way, the novelty of what they will discover on Friday morning in the fields would jolt them out of their routine and cause them to open their minds to further teachings.
3. MaLBIM claims that Moshe did teach the matter prior to Shabbat. However, there was a misunderstanding of what he had taught, which could be clarified only after the actual event took place and the people could explain how they had originally understood what Moshe had said. It is possible that this is nevertheless a shortcoming on Moshe’s part in the sense that he should have made certain that what he taught was properly understood, or an expected misunderstanding due to the challenges of conducting precise human communication.
4. 
   

 שמות פרק טז

(א) ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים:

(ב) וילינו וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר:

(ג) ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד יקוק בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב: סComplaint about lack of meat.

(ד) ויאמר יקוק אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא:

(ה) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום: סHaShem Promises Manna.

(ו) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי יקוק הוציא אתכם מארץ מצרים:

(ז) ובקר וראיתם את כבוד יקוק בשמעו את תלנתיכם על יקוק ונחנו מה כי תלונו תלינו עלינו:

(ח) ויאמר משה בתת יקוק לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע בשמע יקוק את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על יקוק:

(ט) ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני יקוק כי שמע את תלנתיכם:

(י) ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד יקוק נראה בענן: פ

(יא) וידבר יקוק אל משה לאמר:

(יב) שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני יקוק אלקיכם:HaShem Promises to Send both Selav (meat) and Manna.

(יג) ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה:

(יד) ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ:

(טו) ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן יקוק לכם לאכלה:

(טז) זה הדבר אשר צוה יקוק לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו:

(יז) ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט:

(יח) וימדו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו:

(יט) ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר:

(כ) ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצף עלהם משה:

(כא) וילקטו אתו בבקר בבקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס:The people’s experiences with the Manna on days other than Shabbat. Selav is mentioned a single time at the outset, but then not again.                                                                            

(כב) ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה:

(כג) ויאמר אלהם הוא אשר דבר יקוק שבתון שבת קדש ליקוק מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר:

(כד) ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו:

(כה) ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום ליקוק היום לא תמצאהו בשדה:

(כו) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו:

(כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו: סManna and Shabbat.

(כח) ויאמר יקוק אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי:

(כט) ראו כי יקוק נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי:

(ל) וישבתו העם ביום השבעי:

(לא) ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש:

(לב) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יקוק מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים:

(לג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני יקוק למשמרת לדרתיכם:

(לד) כאשר צוה יקוק אל משה ויניחהו אהרן לפני העדת למשמרת:

(לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען:

(לו) והעמר עשרית האיפה הוא: פThe relationship between the Jews and Manna throughout their travels in the desert.

When one considers what transpires between the time that HaShem discusses the Manna on Shabbat (v. 5) and the people finally experiencing  Shabbat (v. 22 ff.), even if not that many days may have gone by, a number of things have happened. Consequently, the assumption that Moshe immediately discussed Manna on Shabbat with the people is not supported by any of the subsequent interchanges between Moshe and the people with regard to other aspects of the Manna. This would support ChaZaL’s hypothesis, i.e., that this was forgotten due to Moshe’s frustration over the people’s obstinacy concerning trying to save the Manna prior to Friday morning. MaLBI”M could point to v. 23 as a key proof to his position. If he had actually forgotten, would he have mused aloud, “Oh now I remember what HaShem Said to me about this?” Even if he would have had such thoughts, chances are he would have kept them to himself rather than engaging in public flagellation. On the other hand, if this was a moment for him to clarify to the people what he had told them from the very outset, i..e, “The fact that there would be a double portion is exactly what HaShem had Said, and which I had told you, and you were the ones who misunderstood our original conversation regarding the amount of Manna that was to be gathered on Friday mornings”, the comment in v. 23 is very appropriate.

Beit.

1. From a convenience and efficiency point of view, the distribution of food in a manner where a single collection would be adequate for a number of days would be logical. However, there is an experiential element in the daily food gathering that would be lost were it to take place more infrequently, i.e., each day constitutes another religious experience, an opportunity to appreciate the source of the food, to reflect upon the relationship that engenders the food to be given, the implications of the dependence that has been established, a commitment to meeting the responsibilities that receiving such food entails, etc. Meaningfulness trumps efficiency in this instance.
2. a. The intent on the part of ChaZaL to identify all pairs of troublemakers with Datan and Aviram not only builds a case against them with respect to their difficulties with authority and compliance with expectations of civility, but also implies that if there were difficult individuals among the Jewish people, they were essentially few in number. Only these individuals would say and do these things, whereas the vast majority were loyal and faithful, at least most of the time. When it comes to incidents like the Golden Calf and the Spies, it seems that virtually everyone except the Tribe of Levi and select other individuals, were all painted with the same brush and the problems couldn’t be attributed to the likes of Datan and Aviram.

b. In VaYikra 24:11, when Shlomit bat Divri is identified as the woman who married an Egyptian, ChaZaL say she was the only one to do so and that is why she is explicitly named.

             When trouble occurs in Yaakov’s household, Shimon and Levi are given the blame.
              When there is grumbling in the desert encampment, it is attributed to the Eirev Rav.

3. a. Consider the Commandments that have been given to date:

Seven Noachide Commandments: Prohibitions against 1) Murder, 2) Stealing, 3) Sexual impropriety, 4) Blasphemy, 5) Taking limb from living animal, 6) Idolatry; and the positive Commandment 7) Setting up law courts.

Individual Commandments that have already been given: 8) Circumcision of males at 8 days old;  9) prohibition against eating Gid HaNasheh.

Specific Commandments given at Mara (Shemot 15:25)  as a “dry-run” prior to Sinai: 10) Respecting parents; 11) The laws of the Para Aduma; 12) Shabbat and 13) Setting up lawcourts (RaMBaN delineates the difference between the obligation in the Noachide Commandments and Mara which is then followed by Sinai, as follows: for non-Jews, the obligation is only when the society is in need of courts, i.e., there is lawlessness that has to be controlled. Jews have the responsibility to maintain courts no matter what because even when the law is only studied, this is considered a religious value.)

Of all of these Commandments, Noachide Commandments 1-3, 5, 7 are parts of a social contract that all societies require to be able to function. N. Commandments 4 and 6 are unique to showing respect to the Jewish conception of God, and the Jews who were recent recipients of God’s Intervention in the affairs of Egypt, should have little trouble with such concepts. (There are debates whether the Golden Calf was necessarily pure idolatry; as for the blasphemer in VaYikra 24:11 ff., the very point is that he was the only person in the entire encampment who did such a thing, and that he was the produce of an intermarriage, weakening is Jewish allegiances.)

Circumcision is symbolic, a one-time thing that is designed to primarily be done to you when you are too young to decide for yourself rather than by your choice. (Male Converts, etc. are exceptions rather than the rule with respect to the practice of circumcision.) Gid HaNasheh is historical intended to call to mind Yaakov’s struggle with his spiritual adversary. It is not terribly ubiquitous, particularly if you are ready to extract the tissue that is prohibited and still use the rest of the animal for food.

Law courts are the responsibility of society’s leaders, the Red Heifer is something that takes place within the confines of the Temple precincts, respecting parents, when done properly, is rather complicated, but can be readily justified under the rubric of showing appreciation to those who brought you into the world and raised you.

Shabbat applies to everyone regardless of gender, is extremely complex, occurs every week, emphasizes how different Jews are from those who do not observe Shabbat, has severe punishments should someone violate its rules, etc. It’s difficult to observe properly and therefore pushback on the people’s part is understandable.

                       b.  The Midrash claims that the observance of Shabbat is not only an end in itself, but a means to a greater end, i.e., “the avoidance of sin.” This is based upon Yeshayahu 56:2 where Shabbat observance and the avoidance of engaging in sin are juxtaposed next to one another, leading to the conclusion that there is a cause-and-effect relationship between them. This could be explained in several ways: E.g.,

a) The ability to observe Shabbat develops self-discipline. When one has self-control, the likelihood of his indulging himself in some prohibited activity is significantly diminished.

b)  Shabbat engenders a sense of spirituality and a de-emphasis upon material things. Most sins are exercises in material and physical self-indulgence.

c) Shabbat affords an individual additional opportunity to engage in Tora study. Greater awareness of what God Demands/Desires of His Creations helps a person remain focused and not become involved with frivolous, let alone sinful activities.

4. If Shabbat is the definition of a period of time, i.e., 1/7 of a 7 day week which in turn is ¼ of a 4 week month, how can it be “given” to anyone? It is simply a social linguistic convention among like-minded individuals, to attribute a certain name to a certain period of time. The fact that the Tora talks about God “Giving” Shabbat to the Jewish people reflects the assumption that what distinguishes the day is not its nomenclature, but rather the rules that govern how a person is expected to behave over the course of the day. This is part of the Tora and the Tora was “given” as a precious gift to the Jewish people.