Parshat Tetzave answers

Tetzave 5722
Alef.
      RaMBaM, consistent with his discussion of the Menora in Moreh Nevuchim (see Teruma 5731), explains the incense in terms of a practical goal, i.e., covering up the smell of slaughtering animals, which must have pervaded the Temple area.¹ Abrabanel, also consistent with his comments about the Menora (Ibid.) suggests a symbolic interpretation for the incense offerings, culminating with the one that the High Priest takes with him into the Holy of Holies on Yom HaKippurim, that centers upon the metaphysical premise of the eternity of the soul beyond the death of the body. Even the latter, however, appears to explain the incense offering in general without going into great detail about, e.g., the specific components of the incense,² something that RaMBaM also stated was presuming an unreasonable level of interpretation with respect to providing explanations for various Mitzvot (Ibid.)
Beit.
      M.D. Cassuto, Peirush al Sefer Shemot, Magnes Press, Hebrew University, 1969, p. 273.

“The word ‘Mizbeach’ that appears here is an interesting example of the transformation of a word from its original meaning to a new meaning. It is comprised of the root ‘Z-V-Ch’ (lit. slaughter),³ but there is no slaughter involved (with respect to this alter) in any way. This holy artifact is referred to as ‘Mizbeach’ only because its shape resembles the shape of a ‘Mizbeach’, and because it is intended for holy Divine Service, as the (true) ‘Mizbeach’ does.”

Gimel.

1. The issue that both interpretations seek to address is the omission of the “Golden Alter” from the instructions to build the various artifacts of the Mishkan in Parashat Teruma:

שמות פרק כה

(י) ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו:

(כג) ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו:

(לא) ועשית מנרת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו:

שמות פרק כו

(א) ואת המשכן תעשה עשר יריעת שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני כרבים מעשה חשב תעשה אתם:

 שמות פרק כז

(א) ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות ארך וחמש אמות רחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קמתו:

(ט) ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה ארך לפאה האחת:

 שמות פרק כח

(ד) ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי:

שמות פרק ל

1. ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אתו:

2. Sephorno explains that the incense that would be offered on this alter was not intended to entitle the Jewish people to have the Divine Presence Settle amongst them, but rather would be offered once this has taken place. Consequently, the instructions for the construction of this alter was separated from those regarding the fabrication of artifacts that were prerequisites for the Shechina “Taking up residence” in the Mishkan.

HaKetav VeHaKabbala distinguishes between those artifacts and activities designed to bring down the Divine Presence, and those whose purpose was the atonement of the Jewish people (perhaps needed to keep the Divine Presence within the Mishkan, once It already has Descended.)

3. The following verse would appear to serve as a support for Sephorno:

שמות פרק ל

(ח) ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני יקוק לדרתיכם:

No mention is made with respect to atonement. The incense is associated with lighting the Neirot of the Menora, which would appear to be part of the ceremonies intended to honor the Divine Presence.

A counter example could be brought on behalf of HaKetav VeHaKabbala:

שמות פרק ל

(י) וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא ליקוק:

In this instance, the fact that the same Mizbeach that is used for incense is also an important part of the Yom HaKippurim service carried out by the Kohen Gadol suggests that its other uses, i.e., the daily incense offerings, are also part of an atonement process. (HaKetav VeHaKabbala is further supported by the Semichut HaParashiot between the Mizbeach HaZahav and the Machtzit HaShekel in the ensuing verses.)

Daled. (Ibn Ezra)

1. (30:1)

a.   What is the meaning of the word “Miktar”. It seems that the text could have read “Mizbeach (Ha)Ketoret”

2. Although there is a “Mem” in front of the root “K-T-R”, the word is serving as a verb, i.e., the alter for the offering up of incense.

Similarly, on BaMidbar 10:2, where the uses of the Chatzotzrot are described as “LeMikra” and “LeMasa”, Ibn Ezra states that the words could be verbs (for calling, for causing to travel) or nouns (for the time of calling, for the time of causing to travel.) Once again the addition of the “Mem” is confusing in this regard.

It seems that Ibn Ezra in Shemot is following the pattern of his first interpretation in BaMidbar.

2. (30:4)

Since the word “Tzalotav” means the same as “Tzidav”, the addition of the synonym is simply there for additional clarity.

3. (30:5)

One might think that the Badim were merely utilitarian, i.e., used only to move the Mizbeach from place to place, and that the essential Mizbeach was not thought to include these poles. The phrase “and you will plate them in gold” comes to show that they are just as intrinsic to this artifact as any other part. Therefore there is a “Heh HaYedia” before the word Badim to indicate how special they are.

4. (30:10)
1. Since the Copper altar was earlier also referred to as Kodesh Kodashim (29:37), what is the essential difference between the two altars? He answers that the Golden altar is not only described as Kodesh Kodashim, but the additional words “Huh LaShem” are added. This indicates that this altar is more holy than the larger one that stood in the Chatzer and was intended for all sacrifice except for incense.
2. Although the Mizbeach HaZahav itself would be used daily to offer up incense, the posts/horns of the alter would only be used once each year, on Yom HaKippurim as part of the atonement ceremony on behalf of the entire Jewish people. According to RaShI, this is the special status of this altar that earns it the appellation “Kodesh Kodashim Huh LaShem.”

Heh. (RaShI)

1. (30:4)

1. The problem is that the being verb “VeHaya” is in the singular, whereas the apparent antecedent of the verb, “Shtai Tab’ot” is in the plural. Therefore RaShI inserts the word “Ma’aseh”, i.e., the fabrication of, and in this way reduces the plural to something singular, matching up the noun and the verb.

2. (30:8)

Since in this context, the lighting of the Menora is being used as a measuring rod for when the incense is to be offered up, it is possible that perhaps a different point, e.g., when the oil is first being poured or the wicks are being adjusted, would already qualify for the incense offering taking place. Consequently, RaShI has to define at exactly what point in the process of lighting the Menora, the incense can be offered, even if he has already defined “U’BeHa’a lot” previously in 27:21.

3. (30:9)

The problem is that it is unclear whether “VeNesech” should be grouped together with “VeOlah U’Mincha” or should stand alone. Consequently RaShI insists that a “Vav” appear before “Olah” in order that it be clear that “VeOlah U’Mincha” is a continuation of “Ketoret Zara”, all falling under the rubric of the verb “Lo Ta’alu” at the beginning of the verse, while “VeNeisech” should be understood to belong to the latter portion of the verse, which is associated with the verb “Lo Tischu”, a verb that exclusively applies to liquid offerings, i.e., libations. “Ta’alu” on the other hand can equally apply to animals, grains and incense, because fire is used in all three; libations on the other hand are simply poured.

Vav.
      Chinuch appears to follow RaMBaM’s lead with regard to accounting for the many details associated with the artifacts in the Mishkan, in this case, why could only incense be offered on the golden alter. (This would implicitly reflect Cassuto’s comment discussed above, i.e., if it is a “Mizbeach”, then animals should be offered up upon it!) He concedes that once there is a Commandment to make each of these artifacts, they have to be made somehow—e.g., vis-à-vis the Menora, either 7 or 8 or who knows how many branches. Once the specifics are determined (possibly arbitrarily, except if you follow the mystics, as the Chinuch points out), then the directions must be preserved down through the generations, without additions or subtractions.
      The earlier comment of the Chinuch referenced in this question:

 ספר החינוך מצוה צה

מצות בנין בית הבחירה

לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר [שמות כ"ה, ח'] ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם.

משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן השם, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא התקדש למדי לא יראה הבית וחי, גם הכהנים הנגשים אל ה' לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפני, והלויים אחי הטהרו, וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל השם, אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערוך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה'.

ידוע הדבר ומפורסם בינינו העם מקבלי המצוות, כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחת מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שורש ושורש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פירות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסבה עומק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה, כמו שהעיד המלך החכם [קהלת ז', כ"ג] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת, יקחו להם עלהו לתרופה. ואנכי עם דעתי גודל ערכה ורוב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה, ואסמוך במה שלמדוני רבותי [ע"ז דף י"ט ע"א] ליגרוס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר [תהילים קי"ט, כ'] גרסה נפשי לתאבה.

דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם יתברך בעשות בני אדם כל מצוותיו, איננו רק שחפץ השם יתברך להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותם המצוות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב, נמצא שכל המקיים מצוותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך רעתו רבה, שיודע חפץ השם יתברך במה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והיא מה שכתוב בסדר והיה עקב [דברים י', י"ב], ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך, כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצוותיו, רק שרצה בטובו הגדול להיטיב לך, וכמו שכתוב אחריו [שם, י"ד] הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, כלומר ואינו צריך למצוותיך, רק מאהבתו אותך לזכותך.

ויש בעושי המצוות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשייתן לבד, כי ידעו שבסיבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכוונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכין לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכוונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ, עד שישימו כל כוונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותד להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה, והרבה מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.

ומעתה בהיות הנחת דעתינו על זה בענין מצוותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך, ועשותינו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים ולבוא בצל קורותם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, וברוחו יעמודו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך כבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותינו, כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות. והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם, אולי מהיותו אמצעות העולם בכיוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם השכל העליוני, ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא. ואף על פי שהאמת כי אמרו זכרונם לברכה [מגילה כ"ח ע"א] קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני האדם אשר ברא ממנו, כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיום נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני - אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו, כי באמת אינו דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו.

והנחת הטעם הזה בענין הבית, תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות, ושבט עובד, וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל - כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת. וכעין טעם זה מצאתי לרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט, שכתב בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ונפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד, ואלה דברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה, עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתוב בפרושיו בפרשת ויקרא.

ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב אדם הומה בהן, כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי הזד לא יוכח בדמיונות ודברים, שבט לגו כסילים.

ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות, שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר.

ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון נאמר בפשט הענין, לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאיה, תשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו יהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה. שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השריפה, לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה, על כן בשעיר החי הנושא כל העוונות, יראו רמז כי החוטא שעוונותיו מרובין, כמו האפיקורוסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים וכל המצירים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עוונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזירה, לא ימצא בית השם לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [ירושלמי יומא פ"ו ה"ג] כי בשעה שישראל מרוצין לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם, וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב [משלי י"ג, כ"ד] ואוהבו שוחרו מוסר.

ובענין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיהן רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החילוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים.

ואולם אין לקרותינו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב מעט אוכל נמצא לעתים, גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים, שאמרו בקרבן סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך תקריב שעורים [סוטה דף י"ד ע"א], ובקרבן מצורע, הוא עשה מעשה פטיט, יקריב צפרים [ערכין דף ט"ז ע"ב], וכדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה, מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים, שתהא חביבה עליו ביותר [נדה דף ל"א ע"ב], ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים, רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עקריה גדולים וחזקים